אברך מופלג מבני ברק קיבל ביום בהיר אחד הזמנה להגיע למשרד עורכי דין בת"א. ארשת של תמהון עלתה על פניו בשעה שהתבונן במכתב. 'מה לי ולעורך דין?' התפלא. הפליאה גדלה שבעתיים כאשר התברר לו בבואו למשרד, שמדובר בירושה שהועברה אליו ע"י קשישה שנפטרה לא מזמן.
"הנה השיק לפניך, רק תחתום לי שקיבלת אותו ואתה יכול ללכת לביתך", אמר לו עוה"ד שטיפל בצוואה. האברך הביט חליפות בשיק ובצוואה ולא הצליח להיזכר במי המדובר. מי היא הנפטרת שהואילה ברוב טובה להשאיר לו סכום כסף כה מכובד שיסייע לו בנישואי ילדיו שהגיעו לפירקם?
רק לאחר דקות ארוכות עלה בידו להיזכר בפרטיה של אותה קשישה. הייתה זו אישה ערירית שלא היו לה עמו קשרי משפחה. היא הכירה אותו בתוקף ידידותה עם הוריו, וכיוון שלא היו לה קרובים החליטה להעביר את הכסף לאברך זה, שהינו אחד מאברכיה החשובים של בני ברק.
"ברגע הראשון מאוד שמחתי על הבשורה וכמעט שעמדתי לברך את הברכה הראויה למעמד שכזה", סיפר האברך, "אך ברגע שלאחר מכן עלו במוחי אי אילו ספקות באשר לכשרותה של הצוואה והאם היא נעשתה לפי כל כללי ההלכה המקובלת מדור דור".
האברך לא היה בטוח שיש כאן בעיה אמיתית. הוא לא למד מעודו הלכות מתנה וירושה ואינו בקי בפרטיהן, ובכל אופן התעוררו בלבו ספיקות כלשהן. הוא ניגש לגר"י סילמן כדי לברר את העניין, ובינתיים הודיע לעוה"ד שבשלב זה ישאיר את הכסף אצלו.
עוה"ד עמד משתומם ונפעם למול המחזה הנגלה לנגד עיניו. "מעודי לא קרה לי כדבר הזה, שאציג לפני בן אדם שיק בסכום כסף כה גדול, אודיע לו שהכסף הועבר אליו – והוא יסרב בשוויון נפש", אמר המשפטן, מנסה לשכנע את האברך היקר לקחת את השיק ולחתום על טופס שהכסף הגיע ליעדו. אבל האברך, שחונך מנעוריו על ברכי התורה וההלכה הצרופה, סירב בתוקף. "יתכן שהכסף אינו שייך לי, ואיך אעז לנגוע בו?", אמר בגאווה יהודית.
"מה הפירוש שהכסף אינו שייך לך? הרי האישה הזו כתבה צוואה בהיותה בחיי חיותה, וגם העמידה עדים כשרים על כך שהעידו שהא עשתה זאת בצלילות הדעת גמורה, ואיך אתה אומר שהכסף לא שייך לך? מדוע, מאיזו סיבה?", שאל עוה"ד בפליאה רבתי. והאברך בשלו: "לא מספיק שהנפטרת תרצה להעביר הכסף אלי, גם הקב"ה צריך להסכים לכך. ועד שלא אהיה בטוח שגם הוא הסכים, לא אגע בכסף".
החששות התאמתו כאשר בא האברך אל הגר"י סילמן ושטח לפניו את העניין. הגרי"ס הורה לו לברר אם עשו קניין בצוואה, וכשחזר לת"א השיב עוה"ד בשלילה.
"במקרה כזה", אמר הרב, "הדין הוא שהירושה אינה עוברת אליך, שאינך קרוב משפחה, אלא חוזרת אל היורשים. למרות שבמקרה שלפנינו לא ידוע היכן היורשים, אבל כיוון שאין איש בישראל שלא יהיו לו יורשים הרי שאסור לך להשתמש בכסף", אמר הגר"י סילמן, ששלח את האברך גם אל הגר"ש רוזנברג וגם הוא לא מצא כל היתר.
"לא היה לי קשה כלל לקבל את פסק ההלכה", סיפר האברך כעבור זמן. "ברגע שידעתי שהכסף אינו שלי, לא הייתה בליבי חלילה כל נקיפת מצפון על השאלה שהצגתי בפני הרבנים. אדרבה ואדרבה, פיעמו בקרבי רגשות שבח והודיה לא-ל נורא עלילה שהצילני מעוון גדול".
וכשם שזכה אותו אברך לקיים את דברי המשנה "בטל רצונך מפני רצונו", כך זכה שייתקיים בו ההמשך: "כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך".
וכך הוסיף האברך וסיפר:
"לאחר המעשה ההוא שלא לקחתי את כספי הצוואה, הגיעה אלי ירושה אחרת, ושם נעשה כבר הכל כדת וכדין. אבל הגר"י סילמן הורה לי – ולא אפרט בדיוק את העניין – שרק אם אחד היורשים יאמר שהוא מוותר על הסכום יהיה מותר לי לקחת את הכסף. בדרך הטבע לא הייתה כל סיבה שבעולם שהוא יוותר על מה שמגיע לו, אבל בהגיעי אליו כהוראת הרב נדהמתי לשמוע שהוא מוחל על הכל בלב שלם ואין לו כל תביעה!"…
(ע"פ 'טובך יביעו')