"כי מלאה הארץ חמס"
מאת: יוסף מאיר האס
הגאון רבי אברהם דרברמדיקר שליט"א פותח את השיחה המרתקת ואומר לנו:
"כל אחד מאיתנו בוודאי רוצה ומייחל שתשרה השכינה במעשי ידיו, בביתו ובשכונתו. בתורה הקדושה אנו מוצאים סימן מובהק למקום השראת השכינה – בפסוק (בלק כד, ה) "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" וכתב רש"י, על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה, ועל כך אמרו חז"ל (ב"ב ס.) ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה, אמר ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה. הרי שאף בלעם הרשע ראה והבין שאם בני ישראל מקפידים על הלכות נזקי שכנים כהלכה, ראויים הם שתשרה שכינה עליהם.
"מעשה היה אצל הגאון בעל 'חזון איש' זי"ע, שבא אליו אחד לשאול האם מותר לו לפתוח חנות מסוימת ברחוב שבו כבר קיימת חנות כזו, והחזו"א השיב שע"פ הלכה אין הראשון יכול לעכב, ומותר לשני לפתוח כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ סימן קנ"ו). מיד בא אליו הראשון בעל החנות ברחוב ההוא וטען היתכן לעשות כזאת. אמר לו החזו"א: "וכי מה אעשה, הרי כך נפסק בשו"ע בפירוש שמותר". הקשה השואל: "ואיפה היושר? לבוא ולפתוח חנות מול חנות קיימת?"…
"החזו"א נסער מעצם השאלה, ובספרו 'אמונה ובטחון' הוא מרמז על-כך כשהוא כותב, שישנם אנשים אשר מזמרים כל היום זמירתו של אמונה ובטחון בהשי"ת שימציא להם את מזונם ופרנסתם, אבל כשבא לידם ניסיון באמונה, הם שוכחים את כל אמונתם. כותב על-כך החזו"א, שאם ההלכה אומרת שמותר לשני לפתוח חנות מול חנותו של הראשון, צריך הראשון לדעת שמקיום דברי ההלכה לא נפסדים ויסמוך על השי"ת שישלח לו פרנסתו כבימי קדם.
"יותר מכך כותב החזו"א, שאם יבוא הראשון וילחם נגד השני בהוצאת דברי לעז עליו וכיו"ב, הרי שדעת בעלי בתים היא שבוודאי הראשון הוא נרדף שמקפחים פרנסתו, והשני הוא רודף. אבל האמת היא בדיוק להיפך, הראשון הוא הרודף ואילו השני הוא הנרדף, כי אם ההלכה מתירה לו זאת, זכותו המלאה לעשות זאת. ועל הראשון מוטלת החובה לבטוח ולהאמין בהשי"ת, שמקיום ההלכה לא מפסידים מאומה.
"מכאן נלמד לענייני נזקי שכנים", מציין הגר"א דרברמדיקר ומדגיש, "שמקיום ההלכה הברורה לא מפסידים אף פעם, אדרבה כאשר הולכים בדרך התורה וההלכה, זוכים באמת להיות ראויים להשראת השכינה ולקבל הברכה מהשי"ת. ולכן, חשוב מאד תמיד לוודא בכל מלאכות הבניה הנעשות בבתי ישראל, שיהיו נעשים על פי הלכה ושלא יגרמו חלילה לנזקי שכנים, וגם אם נתבעים או תובעים בבית דין זה את זה, אסור להסס או לחשוש מפני ההליכה לבית דין, כי דווקא מתבררים פרטי ההלכה המדויקת והכל בא על מקומו לשלום".
'מוסר שמועס' בדין תורה
הגר"א דרברמדיקר: "אחד הדברים המפליאים אותי בכל פעם מחדש, הוא מריבות ובעיות בין שכנים או בין אחים הנמשכים שנים רבות וגוררים איתם הרבה מאד עגמת נפש והפסדים כספיים, כאשר ברור בוודאות שאם היו שני הצדדים הולכים לבית דין ומציעים את טענותיהם לפני הדיינים, היו חוסכים לעצמם את כל המריבות האלו ובנוסף לכך את הכספים הגדולים שיורדים לטמיון כתוצאה מהמחלוקת החמורה שפרצה בין השכנים סביב הרחבות וכיו"ב, או בין האחים בחלוקת ירושה והמשפחה נקרעת מבפנים.
"ההצעה הטובה ביותר שיש לנו לתת לשני הניצים היא לבוא לבית דין ולהתדיין על פי הלכה כדת של תורה, שאז מתבררת ההלכה ויודעים בדיוק למי שייך הכסף או מי הוא החייב ומי הוא הזכאי. אמר לי פעם הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, אב"ד בית דין 'הישר והטוב' ומגדולי הדיינים בעיה"ק ירושלים, שבדרך-כלל לפני חלוקת ירושה בין בני משפחה הוא אומר להם 'מוסר שמועס'… ובדרך-כלל היו הדברים מסתיימים ב'שמועס' עצמו ולא היו צריכים לבוא לידי חלוקה, כי אחרי שמיעת הדברים הנוקבים הם תפסו את עצמם היכן הם עומדים ונגד מי הם לוחמים, נגד בשר מבשרם, אחיהם יקיריהם".
מוסיף על-כך הגר"א שטיינברג דוגמאות מעשיות בשטח ולדבריו המה מעשים בכל יום:
"היה לנו סיפור עם שני שותפים גדולים בעסקים של מיליוני שקלים, אבל לאחרונה שמע אחד השותפים כי רעהו מרוויח עוד 3000 ₪ בחודש והוא לא יכול היה לסבול ולהכיל את זה. ניסינו להציע להם פשרות ודרכים שונות ליישור ההדורים ביניהם, ללא הצלחה עד שהשותפות נפרמה לגמרי, רק בגלל שהאחד לא יכול היה להכיל את העובדה שהשני מרוויח עוד סכום קטן מהצד.
"והנה, אילו היו צריכים הם להוציא עכשיו חצי מיליון ₪ לצרכי העסקים שלהם, בוודאי היו שניהם מוציאים את הסכום ללא אומר ודברים, אבל דווקא אותם 3000 ₪ שהשני מרוויח, את זה הוא לא יכול היה לסבול. ומה הוא הרוויח בכך? כלום! כי ברגע שהשותפות פורקה הרי כל העסק התפוצץ ועכשיו הפסיד פי כמה וכמה מכל אותם רווחים קטנים שהשותף השני הרוויח מהצד. ללמדך כוחה של קנאה ושנאה כשלא הולכים בדרך התורה והישר.
"זה ממש כמו הסיפור שהיה עם הגה"ק רבי ישראל סלנטר זצוק"ל, שראה איך יהודים סומכים על הרב שהטריף להם את הבהמה למרות שהיה כאן הפסד גדול, אבל לצד זאת לא היו מסוגלים לסמוך על אותו רב שהכריע בדין תורה וחייב את ראובן לשלם לשמעון בסכום הרבה יותר קטן, בהסבירו שבהטרפת הבהמה אכן יש הפסד גדול לראובן, אבל זה נשאר בינו לבין עצמו ואף אחד לא מרוויח מזה. לעומת זאת, בדין תורה כשהוא נדרש לשלם על-פי תורה לשמעון, הוא לא מסוגל לעשות זאת…"
סיפור נוסף בפיו של הגר"א שטיינברג כפי שהגיע לידם לפני כמה שנים בבית דין 'הישר והטוב':
"אחים שותפים במפעל גדול שהכניס מיליונים בשנה, נקלעו לסכסוך משפחתי בגלל שאחד האחים הכניס את בנו לתוך המפעל והקציב לו משכורת חודשית. האח השני לא יכול היה לסבול את המציאות החדשה הזו והחליט לפרק את השותפות בכל מחיר. בתחילה היינו מעורבים בסכסוך וניסינו להציע להם כל מיני פשרות, ואפילו אמרנו להם שאם יסכימו 'לבלוע את הצפרדע' וימשיכו לתת את המשכורת החודשית לבנו של השותף, הרי הסכום הכולל של המשכורת שלו לשנה אינה כל-כך גבוהה, כמו הנזקים העצומים שיהיו להם עכשיו אם יחליטו לפרק את השותפות.
"מתברר, שהמידות הרעות של הקנאה והשנאה הן כל-כך קשות וחזקות, עד שאי אפשר לעמוד מולן בשום מצב. אמרנו להם מראש שאם לא יגיעו לעמק השווה, הם יצאו מכאן למסע ארוך של מריבות ודיונים שיביא להם הפסדים הרבה יותר גדולים וכבדים מכל המשכורת הכוללת של הפועל החדש, אבל לא היה לנו עם מי לדבר. למעשה, הם החליטו לסרב להצעות הפשרה שלנו ומאז הסיפור הזה נמשך יותר מ-5 שנים, והם משלמים מאות אלפי שקלים על הוצאות הדיונים והשגת טוענים, זאת לצד המחלוקת הגדולה שפרצה בין האחים ומאז יש נתק מוחלט ביניהם, וכעת עומדים הם על סף פירוק השותפות וסגירת המפעל שהכניס להם כאמור מיליונים בשנה.
"כל זה רק בגלל שאחד השותפים לא הצליח להכיל את המשכורת החדשה של בן השותף השני, ואילו היה מגיע אתו לפשרה או מסתדר אתו בכל דרך שהיא, מה טוב ומה נעים היה כשהמפעל היה ממשיך להכניס רווחים גדולים והכל היה מתנהל על מי מנוחות. ממש חבל וכואב מאד לראות דברים כאלו".
בנייה בשטח משותף
נעבור ברשותכם לעסוק בהלכות שכנים שיש בהן פרטים רבים וחשובים למניעת עושק ידיים בכל הקשור להרחבות הבנייה ולהיזק ראייה וכיו"ב.
הגר"א דרברמדיקר: "לצורך הבהרת ההלכות הבסיסיות השכיחות בנזקי שכנים, נשרטט כמה נקודות מרכזיות שעליהן מושתתות הלכות אלו. הנה, כאשר אדם עושה פעולה כלשהיא מעבר לקיר החיצוני של בנין בו הוא מתגורר יחד עם שכניו, עליו לדעת שהקיר החיצוני בבנין הוא רכוש משותף של כל השכנים. ולפיכך, כל תזוזה הנעשית בקיר, בעיקרון טעונה אישור מהשותפים. מכוח זה יכול לבוא שכן ולדרוש ממנו דרישות שונות שיש להן גיבוי בהלכה, וכדלקמן.
"לדוגמה – אדם המתגורר בקומת קרקע וסוגר חדר בחצר הבנין, אף שהמקום לא מנוצל [הנקרא 'שטח מת'], עליו לדעת שמכיוון שהוא בונה בשטח משותף, יכול לבוא שכן מהקומה הרביעית ולדרוש ממנו הכנת תשתיות לתכנית עתידית להוצאת חדר בקומה הרביעית במפלס שעל גבי חדר זה, דהיינו ביסודות ועמודים ותכנון שיתאימו לזה, ומובן שאין כאן שום צרות עין ואי פרגון, אלא זו דרישה לגיטימית המעוגנת בהלכה.
"השכן התחתון מחויב לאופציה זו, למען יוכל גם השכן העליון לבנות מעליו בבוא העת. וכך נמצינו למדים דבר מעניין: השכן התחתון מחויב לשלם מכיסו הוצאות תשתיות עבור שכנו מלמעלה, בעוד זה מלמעלה עדיין אינו מתכנן להרחיב את דירתו, ורק בבוא העליון לבנות, ישלם חלקו ביסודות ועמודים שהכין לו שכנו התחתון".
"ולכן, כל בנייה בשטח משותף של מספר דיירים, מחייבת את הבונה לעשות תשתיות ויסודות לשביעות רצונם של שאר הדיירים, גם אם הם ירצו לבנות בחלקם רק בעוד מספר שנים. כמובן שכל מקרה צריכים להפנות לשאלת רב, שיבדוק כל דבר לגופו של ענין [ולפעמים כופין לחלוקה למרות התנגדות שכנים], אבל במקום שיש אופציה להרחבה לכל השכנים, השכן התחתון חייב לתת את הדעת שאף שכן לא יפסיד כתוצאה מהרחבתו. ולכן כאשר הוא בונה בחצר המשותפת, הוא מחויב להתחשב בתכנית עתידית של שאר השכנים כדי שלא יבואו לידי נזק ברבות הימים.
הגר"א דרברמדיקר מדגיש ומציין שכך גם יהיה הדין במקרה הפוך: "כאשר דייר מקומה שלישית מעוניין להרחיב את דירתו ולהוציא חדר החוצה מעבר לקיר החיצוני של הבנין המשותף, ואילו השכנים שמתחתיו אינם מעוניינים כעת להרחיב את דירתם, עליו להכין תשתיות בני שלש קומות מתחתית הבנין, כדי שבבוא היום והם יחליטו להרחיב את הדירה, יוכלו להשתמש באותם יסודות שהכין עבורם בשעתו, והם משלמים לו חלקם על השימוש ביסודות הללו. כללו של דבר: כל בניה והרחבה בחצר המשותפת ללא תיאום עם השכנים, מובילה לנזקים עבור השכנים השותפים בה וההלכה אינה מצדדת לטובת העושה כך".
שמוע בין אחיכם
מה עושים במצבים של בעיות בין שכנים? האם עדיף לפתור את הבעיה ישירות מול השכן או שיש ללכת לבית דין על כל דבר?
"בהלכות שכנים יש כללים מאד ברורים בשו"ע ונושאי כליו יחד עם ספרי הפוסקים בדור האחרון", משיב הגר"א דרברמדיקר. "יש פעמים רבות שאנו שומעים על שכן שפתח חלון או הדביק מרפסת וכיו"ב, ומגיע אחד השכנים לטעון שזה מפריע לו. מה עושה השכן הראשון שהוציא את ההרחבה? מתחיל לצעוק על אותו שכן שהוא צר-עין וכופים אותו על מידת סדום וכו'… אלו מעשים בכל יום ואין צורך להכביר בדוגמאות מיותרות, אבל האמת היא שצריך לברר האם יש צדק בדבריו והאם אותו שכן שמגיע לטעון להיזק ראיה או להסתרת האור ולחסימת האוויר מפני ההרחבה של השכן, אכן צודק בטענותיו.
"הזכרתי לעיל את דברי מרן ה'חזון איש' שלפעמים דווקא זה שנחשב בעיני האנשים לרודף, על-פי דין תורה הוא זה הנרדף, וכן להיפך. לא תמיד השכן שמגיע בטענות על הרחבת דירתו של השכן מלמעלה, צודק בדבריו. ולא תמיד השכן שתוקף את השכנים על צרות עין, צודק בטענותיו. בשביל זה צריכים לבוא לבית דין ולברר את ההלכה האמיתית. וכאן המקום להדגיש שוב, שההליכה לבית דין אין פירושה לבוא ולריב עם השכנים בבית דין, כפי שאנו שומעים פעמים רבות מאנשים שאומרים שאינם רוצים ללכת לבית דין כי אין להם רצון לריב… ההיפך הוא האמת, אם רוצים לא לריב ולעצור את הויכוח, יש לבוא לבית דין ולסיים את זה על-פי הלכה ואין שמחה כהתרת הספיקות".
הגר"א שטיינברג: "ברצוני לחדד את הדברים ולהדגיש עוד יותר, כי דווקא בהלכות שכנים נפוץ מאד שדעת בעלי-בתים תהיה הפוכה לגמרי מדעת תורה, ויש פעמים שהמוציא את ההרחבה צודק ואין לשכן מתחתיו זכות להתנגד, אבל את זה הם צריכים לשמוע מפי הדיינים ולסיים בכך את המריבה. אדרבה, ההגעה לבית דין נועדה כדי למנוע מריבה ולא כדי להמשיך אותה בעוז ותעצומות. מי שתובע את חברו בבית דין, הוא אוהב שלום ורודף שלום באמת, כי הוא רוצה לתת סוף למחלוקת ולהגיע לידי הכרעה.
איזו דוגמה אפשר לתת לנזקי שכנים שצריכים לשמוע לדין תורה כדי להבין שדעת בעלי-בתים אינה צודקת?
"הוצאת מבנה והרחבת הדירה ברכוש משותף או הצרת מעברים ושימוש במעלית", משיב הגר"א שטיינברג. "ניקח בניין בן 4 קומות שיש בו פעוטון באחת הדירות בקומה העליונה. בכל בוקר מגיעים לבניין ההורים עם התינוקות להביא אותם לפעוטון והם משתמשים במעלית, אבל בינתיים ניזוקים מכך השכנים האחרים בבניין שאינם יכולים להשתמש במעלית באותן דקות קריטיות של תחילת הבוקר, עד שלפעמים מפסידים הם את האוטובוס למקום העבודה או שאר הפסדים בגלל שהמעלית תפוסה.
"יש כאן שאלה אמיתית בכל הקשור לגבי הסמכות ההלכתית שיש בידי השכנים לאסור את השימוש במעלית להורים והילדים של הפעוטון, ובמקרים חריגים אפילו לסגור את הפעוטון ולא לאפשר את פעילותו בבנין".
הרמת יד בתורת משה רבנו: חומרת האיסור בהליכה לערכאות
בתוך דבריו מעורר הגר"א דרברמדיקר את האיסור החמור של ההליכה לערכאות, דבר שנפרץ מאד בתקופה האחרונה ויש לעורר על-כך על גבי במה מכובדת זו:
"ראשית-כל צריכים לדעת את גודל חומרת האיסור, כפי שנכתב בתורה הקדושה (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ודרשו חז"ל במסכת גיטין (פח:) "לפניהם ולא לפני ערכאות של גויים. חומרת איסור הליכה לערכאות מבוארת ברמב"ם הל' סנהדרין, ובשו"ע (חו"מ סי' כ"ו): "הבא לידון בערכאות הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף, והרים יד בתורת משה רבנו ע"ה".
מחדד הגר"א דרברמדיקר ואומר: "לפי ההלכה, גם במקום בו יש ליהודי בירור הלכתי עם אחד שאינו מבני ברית, עליו לבוא אתו לדין תורה אם הגוי מסכים לכך. ואכן, היו לנו במרוצת השנים כמה פעמים דיונים בין יהודים לבין ערבים בבית הדין 'הישר והטוב', כי הערבים הבינו והסכימו לקבל את הכרעת הדיינים כדת של תורה. בחיפה זכורני שהיה פעם סיפור עם מתקין מזגנים ערבי שהזיק את השיש במטבח תוך כדי התקנת המזגן, והוא נתבע בבית דין אצלנו. הוא הסכים לקבל את הצעת הפשרה שלנו כדי לפתור את המקרה ולהמשיך הלאה".
"יש להדגיש כאן, כי אלו החוששים לבוא להתדיין בבית דין באמרם שאין לדיינים כוח אכיפה של הוצאה לפועל וכדומה, אינם צודקים בכלל, כי על-פי חוק הבוררות שיש במדינת ישראל, אם בית דין מוציא פסק חתום והתובע מגיש בקשה לאישור פסק בורר, בית המשפט מקבל את הדברים ומאשר אותם, כפי שאנו רואים שברוב המקרים המגיעים לבית המשפט אחרי פסק דין ברור וחתום של בית דין, שבית המשפט מקבל את הדברים ללא עוררין".
הגר"א שטיינברג מסייג את הדברים: "גם באופן שמתירים בית דין לפנות לערכאות, יש להימנע מקבלת תשלומים שונים שבית המשפט מכיר בהם כמו קנסות, ריביות, הלנת שכר וכיו"ב, שאינם מקובלים על-פי דין תורה. כל ההיתר של ההליכה לבית משפט במקום שבית דין מורים היתר, מובא בראשונים שזה מתוקף שליחות שבית הדין מעביר לבית המשפט, אבל אין הכוונה כאן שיהיו לו זכויות לקבל כספים שאינם מגיעים לו בדין תורה. ברוב המשפטים מחייב השופט תשלומי ריבות של הלנת שכר או על גרימת עגמת נפש, אלו חיובים שאינם על-פי דין תורה, ולכן לפני שהולכים להתדיין בערכאות באופן המותר, יש לעשות שאלת חכם מה מותר לקחת ומה אסור.
"גם בנוגע להתנגדות של שכנים להרחבת דירתו של השכן בבנין והם רוצים לפנות אל העירייה לפני הבנייה, יש כללים ברורים על-פי דין מתי מותר להם להציג התנגדות בעירייה, אבל בכל מקרה צריכים לכתוב בתוך המסמך שהם רוצים ללכת להתדיין בבית הדין ולא בבית המשפט. אנשים רבים מזלזלים בזה ואינם שמים לב לכך, אבל יש כאן בעיה גדולה של הליכה לערכאות וזהו עוון חמור מאד".
הגר"א דרברמדיקר מוסיף ומציין: "יש אנשים שיש להם סכסוך בעסקים וחוששים לבוא לבית דין פן יפסידו את הזכויות המגיעות להם לפי חוקי המדינה ולכן הם מעדיפים ללכת לבית המשפט. אלא שטעות גדולה בידם, כי בדיני עבודה בית הדין פוסק כמו חוקי המדינה, לפי דברי חז"ל (בבא מציעא פ"ז מ"א) "השוכר את הפועלים וכו' הכל לפי מנהג המדינה". בבואו לבית הדין יקבל האיש את כל המגיע לו על-פי דין תורה כמנהג המדינה, ואין זו סיבה לא לבוא לבית הדין".
(מתוך מוסף המבשר וילך- שובה תשפ"ג-, בקיצור ושינויי עריכה)