בסעיפים הנלמדים היום ב'חפץ חיים' (כלל ד' מהלכות לשון הרע, ה-ו) מפרט רבנו דוגמאות שונות לדיבורים סתמיים שעלולים להזיק לזולת, למרות שלכאורה אין כוונת המספר לגרום נזק. בין השאר הוא מדגיש שישנם דברים שעבור פלוני הם שבח ועבור אדם אחר הם גנאי, ולדוגמה – לספר על סכום מסויים שאדם נתן לצדקה, שאם הוא עני זה שבח עבורו, ואם הוא עשיר זו גנות עבורו.
בביאורים ומוספים מביאים שאלה מעניינת בנידון זה: אנשים ראו שפלוני נתן סכום מסויים לצדקה, ואינם יודעים האם הוא דחוק בפרנסתו – וא"כ מה שנתן זה שבח עבורו, או שהוא עשיר מופלג, וא"כ מה שהוא נתן זה גנאי עבורו. האם מותר לספר להם אחר כך בסתמא שפלוני עשיר, ומתוך כך תתפרש גנותו אצלם למפרע?
יש שכתבו (שיעורי עיון) להביא ראיה לאסור, ממעשה שהובא בירושלמי (פאה פ"א ה"א) והזכירו ה'חפץ חיים' לעיל (כלל ג' באר מים חיים סק"ג): בני חבורה אחת היה להם יום מסוים קבוע בו היו מחויבים להתקבץ וללכת לעבודת המלך (אנגריא). היה ביניהם אחד שנקרא 'בר חובץ', ונשתמט יום אחד ולא עלה עמהם לאנגריא. שחו שאר בני החבורה בינם לבין עצמם ושאלו: מה נאכל היום? והשיב אחד מהם: 'חובצא', שהוא מין ממיני עדשים שהיה אז נקרא כך. מתוך כך נזכרו הנוגשים והבחינו בהיעדרו של 'בר חובץ', ששמו דומה למילה 'חובצא', ואמרו: יבוא בר חובץ גם הוא לעבודת האנגריא. אמר על כך רבי יוחנן שזהו 'לשון הרע בצינעא'.
מכך יש להוכיח, שלמרות שבדיבור עצמו אין כל גנות, וכמו במקרה עם בר חובץ, שאותו אדם אפילו לא הזכיר את שמו בפירוש, וגם לא דיבר עליו את עצם הענין שהיה במחשבתו, שהשתמט מעבודת המלך, אלא רק הזכיר שם מאכל – בכל זאת נחשב לשון הרע. וכך גם בנידוננו, שאומר בסתמא שאיש זה עשיר, שבכך גופא אין כל גנות – בכל זאת כיון שהשומעים מקשרים זאת למה שראו קודם, שתרם כך וכך לצדקה, ונעשית מכך גנות עבורו, אסור.