אנטיגנוס איש סוכו
תנא בארץ ישראל מראשוני התנאים בימי בית שני תלמידו של שמעון הצדיק, היה מראשוני התנאים ומקומו היה בעיר סוכו (העיר ״שוביה״ נזכרת ביהושע טו, לה).
[הלשון ״איש סוכו״ משמעו, שהיה גדול החכמים באותו מקום (מגן אבות לרשב״ץ אבות א, ג; ראה גם תוספות יום טוב באבות שם ובסנהדרין ג, ו)]. והיה ראש הסנהדרין ומנהיג דורו.
אנטיגנוס היה תלמידו של שמעון הצדיק — הכהן הגדול, והמנהיג המדיני והרוחני של עם ישראל — שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה. לאחר פטירת שמעון הצדיק ירש אלעזר אחיו (ואחר כך חוניו בן שמעון הצדיק) את הכהונה הגדולה, אולם לא היה בכוחו לעמוד בראש חכמי התורה, והנהגת הדור עברה לאנטיגנוס, שנעשה ראש הסנהדרין.
[בדור שאחרי אנטיגנוס (עקב שינויים שחלו בהנהגת המדינה והחלשות כוחו של הכהן הגדול) כבר לא עמד בראש הסנהדרין חכם יחיד, אלא ראשות הסנהדרין נחלקה לשני תפקידים: אב בית דין – שהיה ממונה על כל ההכרעות וההנהגות הפנימיות של הסנהדרין, ונשיא הסנהדרין – שעל ידו יצא ובא כל דבר הסנהדרין עם העם (מה שקודם לכן היה תפקידו של הכהן הגדול). יוסי בן יוחנן תלמידו של אנטיגנוס, נתמנה אב בית דין במקומו, ותלמיד אחר — יוסי בן יועזר – נתמנה להיות נשיא הסנהדרין. תקופה זו, הנקראת תקופת ״הזוגות״, נמשכה חמשה דורות, עד הלל ושמאי. אנטיגנוס היה המגשר בין תקופת אנשי כנסת הגדולה — ששמעון הצדיק היה האחרון שבהם – לתקופת הזוגות].
בדורו היה גם התנא רבי אלעזר בן חרסום (רמב״ם בסוף הקדמתו למשנה), שהיה חכם גדול ועשיר גדול (ראה יומא לה, ב).
במסכת אבות (א, ג) מובא מאמרו המפורסם של אנטיגנוס: ״אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם״.
אנטיגנוס בא ללמד בזה, שהאופן המשובח והנעלה בעבודת ה׳ הוא לעבדו מאהבה, ולא מתקוה לקבלת שכר. וכן דורשת הגמרא על דברי אנטיגנוס אלו, את הפסוק (תהלים קיב, א): ״אשרי איש ירא את ה׳ במצוותיו חפץ מאד״, 'במצוותיו' – ולא בשכר מצוותיו, והיינו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס (עבודה זרה יט, א). אולם חז״ל מספרים ששנים מתלמידיו – צדוק ובייתוס, טעו להבין מדבריו שאין שום שכר על מעשה המצוות, כמסופר באבות דרבי נתן:
אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונין לתלמידים והתלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו: ״מה ראו רבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא, אילו היו יודעין רבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך״. עמדו ופירשו (הרחיקו עצמם) מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקים ובייתוסין — צדוקים על שום צדוק, בייתוסים על שום בייתוסי. והיו הצדוקים משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שהיתה דעתן גסה עליהם. והיו צדוקים אומרים: מסורת היא ביד פרושים לצער עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום (אבות דרבי נתן פרק ה, על פי גירסת הגר״א; ראה גם ערוך ערך ביתוסין).
תלמידים אלו פירשו את דבריו שלא כהלכה — שאין שכר ועונש כלל, ולא תחיית המתים ולא עולם הבא. ומשום כך כפרו בכל דברי חכמים, וקיבלו על עצמם רק את התורה שבכתב. לדעת הרמב״ם (בפירוש המשנה אבות א, ג) טעותם הביאה אותם לכפור בתורה בכלל, אולם כיון שידעו שאם יכפרו לגמרי בתורה לא יהיה שום אדם שומע להם, עשו עצמם כמאמינים בתורה שבכתב וכופרים רק בקבלת חכמים (היינו בתורה שבעל פה) ובתקנותיהם וגזירותיהם. ועל ידי זה גם התרחב להם הפתח לפרש את דברי התורה שבכתב כרצונם ולהקל במה שירצו.
עם ישראל סבל הרבה מכתות אלו בימי בית שני ואחריו. ועל שרידי תורת הצדוקים והבייתוסים צמחה [בתקופת הגאונים] כת הקראים (ראה רמב״ם שם), וכתות נוספות המכחישות את התורה שבעל פה.
לדעת רב סעדיה גאון ועוד ראשונים, קביעת החודשים על פי ראיית הלבנה הונהגה על ידי בית דינו של אנטיגנוס איש סוכו, כדי לבטל את דברי צדוק ובייתוס שערערו על חשבונם של החכמים בעיבור החודש, ולהוכיח שחשבון החכמים מתאים עם ראיית הלבנה בפועל.
(מבוא לתלמוד)