הרב ישראל ליוש
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (יח יט)
לכאורה יותר נכון לו היה כתוב: 'למען אשר יצוה… לשמור דרך ה" – לשון ציווי, מדוע כתוב 'ושמרו דרך ה' – לשון עובדה?
אלא, נלמד מכאן יסוד גדול בחינוך: תפקידו של המחנך, אינו לדאוג שהחניך יקיים מצוות, אלא תפקידו לחנכו לאהוב לקיים את המצוות.
לא אחת נפגשים אנו במקרים בהם האב מצווה על בנו שיקיים מצוה זו או אחרת. למשל, הוא דוחק בו לברך 'ברכת המזון'. מנגד, הילד כרגע שקוע במשחק, וליבו כלל לא פנוי לנטוש את המשחק ולהתיישב לברך ברכת המזון. האב, שרצונו עז לעשות את שמוטל עליו, ואינו רוצה חלילה להיכשל באי חינוך הבנים, גוער עליו ועושה ככל שלאל ידו שהילד יברך ברכת המזון. בסופו של ויכוח, כשאווירה של מתח ועצבים בחלל החדר, עוזב הילד את המשחק בצער ובכעס ומברך ברכת המזון…
האב מרגיש שהשיג את מטרתו, הנה הילד בירך ברכת המזון. אך האמת, שלא זו בלבד שהוא לא השיג את המטרה, הוא אף החטיא אותה וחטא לה. כי בנו לא חונך בכך לאהוב לברך ברכת המזון, להיפך, זה רק השניא עליו את הברכה. המתח והלחץ שהיו סביב הברכה שלו, גרמו לו לסלוד מ'ברכת המזון'. בנבכי נפשו נחקק לו כי הטקס הזה שנקרא 'ברכת המזון' זה הדבר שהוציא אותו מהמשחק המהנה והנעים שלו. אולי גם ייחרט לו בתת ההכרה ש'ברכת המזון' הן מילים שעשויות להרגיע מעט את אבא כשהוא כועס…
אברהם אבינו לא צוה את בניו ואת ביתו 'לשמור' את דרך ה', היינו הוא לא דאג שהם בפועל ישמרו את דרך ה', אלא בעקבות החינוך הנכון שלו הם היו במצב של 'ושמרו את דרך ה', היינו ששמרו זאת מעצמם, מרצונם, ומאהבתם.
דברינו עולים בקנה אחד עם דברי ה'כתב סופר' על פסוק זה:
רש"י על המשך הפסוק 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו… לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו', כותב כך: 'כך הוא מצוה לבניו, שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו', מה רצה רש"י לחדש בכך? – תמה ה'כתב סופר'.
והוא מיישב: רש"י מחדש שלא נחשוב, חלילה, שאברהם אבינו עבד את ה' ע"מ לקבל פרס, כדי שיביא לו ה' את אשר דיבר עליו, אלא זו היתה רק צורה לחנך את בניו ואת ביתו, ע"ד הכתוב 'חנוך לנער על פי דרכו', הוא דיבר על ליבם ואמר להם שכדאי להם לעבוד את ה' וללכת בדרכו, כדי שיתן להם שכר, למרות שהוא עצמו היה עובד את ה' ושומר את דרכו, שלא ע"מ לקבל פרס.
עפ"י דרכו ממשיך ה'כתב סופר' ומבאר את תחילת הפסוק, וזה לשונו: "והיינו 'למען אשר יצוה את ביתו ובניו אחריו…' כי מי שמדריך את בנו, והבן ירא שהאב יכה וירדה אותו, זה אינו מועיל רק כל זמן שהאב אצל בנו, ובסור ממנו עושה רצונו וחפצו. ולכן צריך האב לדבר על לב בנו דברים הנכנסים אל הלב ויאמר לו כי יקבל שכרו משלם שכר עוה"ז…. והיינו אשר יצוה את ביתו ובניו 'אחריו', עד שגם 'אחריו' כשלא יעמוד עליהם, ישמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, לא משום שירצו לעשות רצון אביהם אברהם, אלא שיעשו משום שהוא צדקה ומשפט…"
בדרך זו פירש ה'כתב סופר' את שאמר דוד המלך ע"ה 'לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם', הרי היה לו לומר 'בואו בנים שמעו לי…'?!
אלא, כוונתו לומר שלא די בזה שיעשו דבריו רק כשהם אצלו וסמוכים על שולחנו, אלא גם לאחרית הימים כאשר כבר ילכו מאיתו, עדיין עליהם לשמוע את דבריו, מפני ש'יראת ה' אלמדכם', כי החינוך של דוד הוא לא יראה ממנו, אלא הוא לימוד לירא את ה'.
***
את הספור הבא סיפר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א, כפי ששמע מהגאון רבי גדליה נדל זצ"ל:
להורים יראי ה' שעלו לא מכבר מהונגריה, היה ילד שהיה חרד מאוד מצומות. עוד בטרם מלאו לו שלוש עשרה, כבר הודיע לאביו: 'כשאגדל לא אצום אף ביום כיפור… אני ממש מפחד לצום…!'
האב, שהקפיד על קלה כבחמורה, וקל וחומר כשמדובר על איסורי תורה, התחלחל עד מאוד מדברי בנו, וכמסורת החינוך שהכיר בגולה, הכה בו וגער עליו: 'הכיצד תעלה על דעתך לא לצום ביום כיפור…?! דאורייתא…!!'
למותר לציין שתגובתו של האב העלתה את סף החרדה של הילד, ובכל עת שנושא הצומות נזכר בביתם, היה הילד נתקף חרדה ומצהיר שוב: 'אני לא מסוגל לצום…!. וכנגדו, האב במשנת החינוך התקיפה שלו, היה מזהיר אותו בכעס רב: 'אל תדבר כך שוב… אתה תצום, כי כך התורה צוותה…!'.
פעם, בערב שבת, לאחר טקס מריבה נוסף בין האב והילד, יצא הילד מהבית וברח לירושלים. הוא דפק על אחת הדלתות, וביקש להתארח בביתם בשבת. 'באתי עם ההורים שלי מבני ברק לירושלים, לפתע איבדתי אותם, הם כנראה חזרו לבני ברק, ולא אספיק לחזור לשם לפני שבת…'.
המשפחה אירחה אותו בשמחה, ובמוצאי שבת, משלא היו טלפונים ולא היה להם כיצד לאתר את הוריו, פנו לתחנת המשטרה, בתקוה שגם הוריו יעשו כן בבני ברק, וכך יתאחד הילד עם משפחתו. כתקוותם, כך היה, והילד שב לביתו. האב קבלו בסבר פנים חמורות, והודיע לו נחרצות: 'אמנם אמרו לי שלא אכה בך… אבל דע לך שאם לא תצום, או תברח שוב מהבית… לא יהיה לך טוב…'.
מצוקתו של הילד גברה, והוא ברח אל מרן ה'חזון איש' זי"ע, ניצב לפניו ופרץ בבכי מר. באותו עת למדו עם החזון איש הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל והגאון רבי פייבל שטיינברג זצ"ל. 'מדוע אתה בוכה?' – שאל אותו החזון איש ברוך. הוא לא ענה. הבין החזו"א שהוא מתבייש מהנוכחים בחדר, וביקש מהם לצאת. כשיצאו, פתח הילד את סגור ליבו וסיפר לו על פחדיו לצום, ועל תגובתו החמורה של אביו.
'לך אמור לאביך שאני קורא לו!' – פקד עליו החזו"א. 'אני מפחד…' – אמר הילד – 'כשרק אכנס הביתה, לפני שאספיק לפתוח את פי, כבר אתכבד מכפות ידי אבי…'.
החזון איש קרא לרבי פייבל, וביקש ממנו שיילך עם הילד לביתו ויאמר לאביו שהוא קורא לו. האב ניצב בפני החזו"א בהכנעה ואימה, כיאה ליראי ה' תמימי דרך, ושמע מהחזו"א כיצד עליו לחנך את בנו… בתום השיחה, ביקש ממנו החזו"א שישאיר אצלו את הילד עד אחרי החגים, והאב הסכים ברצון ובשמחה.
מאותו יום אימץ החזו"א את הילד, אכל וישן בביתו כמה חודשים. בהגיע יום כיפור, שלח אותו החזו"א כל פרק זמן קצר אל המטבח והורה לו לטעום דבר מה. קשריו עם החזו"א הלכו והתהדקו עד שבשמחת תורה רקד עם החזו"א ועם ספר התורה, בריקוד המיוחד שהיה החזו"א רוקד בדרך כלל לבדו. לאחר החגים שב הילד לביתו כשהוא נינוח ורגוע…
עברו הימים, הילד גדל, והיה לתלמיד חכם גדול. הוא נפטר בקיצור ימים, בשנות הארבעים לחייו, והותיר אחריו שלושה חיבורים נפלאים, אחד מהן על מסכת תמורה.