אתמול (שבת הגדול) היה יום השנה לפטירתו של הגאון החסיד רבי שמשון פינקוס זצ"ל, רעייתו ובתו שנספו לפני 23 שנים בתאונה מצמררת.
ר' שמשון נקבר למחרת ביום י"ג בניסן – יום בדיקת חמץ.
לתאריך הזה היה משמעות גדולה בחייו של ר' שמשון, ומשמים גלגלו שלווייתו וכבודו האחרון יהיו דווקא ביום זה.
כל מי שגילו כיום חוצה את רף הארבעים שנים זוכר את 'הרב פינקוס'. הוא חדר אז לחיים הציבוריים די ביום אחד, ונהיה ל'טרנד' עצום בין יראי ה' ושומרי התורה. הוא הוזמן לכל מקום לישא מדברותיו. קולו נשמע ברמה כמעט בכל אירוע בקהילות הקודש ברחבי הארץ.
לכל מקום כזה הוא היה מגיע עם רכבו החבוט, נכנס בסערה ומדבר מתמצית ליבו. לא משנה מה היה הנושא, תפילה או לימוד תורה, חג מתקרב או ענייני השעה. תמיד פרצו מפיו המילים בלבת אש וסערה פנימית עצומה. הבעירה הזו העלתה את השומעים טפח מעל הקרקע.
האש הפנימית הזו של הרב פינקוס התחילה בליל בדיקת חמץ כפי מה שהוא עצמו סיפר.
הוא היה בחור בישיבת בריסק, הוריו גרו בחו"ל והוא נשאר בארץ לחג הפסח. באותם שנים גרו הבחורים בדירות משותפות בבניינים רגילים. שמשון הצעיר היה בחור טוב וחשוב אבל שום דבר מיוחד לא בלט בו.
בליל בדיקת חמץ בדקו הבחורים ושמשון ביניהם את החמץ ברחבי הדירה, כראוי ל'בריסקער בוחרים' הם השקיעו מאמץ בבדיקה וסיימו אותה בשעה מאוחרת. לימוד קצר וכמה התארגנויות ליום העמוס שמצפה להם למחרת, ובשעה מוקדמת יחסית עלה שמשון הצעיר על יצועו לשנת לילה.
לפתע הבזיקה בראשו המחשבה: מה עם עליית הגג? בבניין – המשותף לכל הדיירים – ישנה עליית גג משותפת גם היא, שמסתמא אף אחד לא זכר לבדוק שם.
מלחמה התחוללה בליבו. מחד זו חובה של כל הדיירים ולא רק שלו ומדוע רק הוא יטרח על כך? מנגד לא שייך להשאיר מקום ללא בדיקה כמחויב מדרבנן, ואם רק הוא זוכר את זה אז הוא חייב לקיים את המצווה.
כמה דקות של מלחמה בין העייפות למחויבות ושמשון קם, התלבש, ופנה לעלות אל עליית הגג. כשפתח את הדלת החורקת חטפו ברכיו פיק רגליים אמיתי. המקום היה מכוסה בשכבות אבק אינסופיות שנראה שיד אדם לא נגעה בהן זה שנים רבות. לא שייך לבדוק כך חמץ וחייבים לנקות את כל עליית הגג כהכנה לקיום המצווה.
מלחמה קשה פי כמה התחוללה כעת בין המוח ללב. על המאזניים עמדו טענות כבדות משקל יותר. רמת ההשקעה הבלתי פרופורציונלית מול ליל הסדר המתקרב עמוס המצוות שדורש ערנות רבה.
הפעם לקחו יותר מכמה דקות למוח לנצח… שמשון ירד חזרה לחדרו, מילא דלי מים עד שפתו, צירף חומר ניקוי וכמה סמרטוטים ועלה חזרה אל הגג. הוא עבד בכל כוחו ומרצו, עלה וירד כמה פעמים למלא את הדלי המתרוקן ושפשף כל פינה שכוחה. בשעה שהיא ספק יום ספק לילה הוכשר המקום לבדיקה, ושמשון הדליק נר. בעיניים כמעט עצומות הוא בדק את כל החורים והסדקים בעליית הגג וירד משם ישירות להחליף את בגדיו ספוגי האבק תוך שהוא ממהר לתפילת שחרית בלי מזמור לתודה של ערב פסח…
במהלך היום העמוס בקיום מצוות היום ובהכנות לליל התקדש חג לא היה לו זמן לנוח. הוא הגיע אל הלילה הקדוש כשגופו דואב ממאמץ ומעייפות. ניתן להניח שבתפילת ערבית של ליל החג הוסיף שמשון תפילה שהלילה הגדול יעבור בשלום והוא יגיע אל סופו בלי להירדם באמצע…
כאן היה הרב פינקוס מתלהב בכל פעם שהוא סיפר את הסיפור. עם תחילת קריאת ההגדה הרגיש שמשון תחושה נפלאה אותה לא חש מעולם. מתיקות עצומה ורגשות כיסופין נוראים מילאו את ליבו לאורך קריאת ההגדה וקיום מצוות הלילה. הוא חש טעם רוחני מתוק ונפלא וקרבת ה' עצומה מילאה את ליבו עוד ועוד. בשעת קריאת שיר השירים בסיום עריכת הסדר הוא ממש הרגיש תחושה של 'נפשי יצאה בדברו'. הוא לא היה מסוגל ללכת לישון. על אף ולמרות הקורות אותו ביממה וחצי האחרונות הוא ביכר ללכת ללמוד ולעסוק בענייני סיפור יציאת מצרים עד שיעלה השחר.
הרגשות נשגבות אלו המשיכו ללוות אותו כל אותו החג, ובחולו של מועד הוא לא ניתק את עצמו מהגמרא רק לדברים הנצרכים ביותר. כל החג היה מקשה אחת של לימוד ותפילה ללא הפסק כלל. עם דמדומי חמה של שביעי של פסח הרגיש שמשון החמצה שהחג הנפלא הזה עומד להיגמר. הוא הצר על התחושות וקרבת ה' שעומדות לעזוב אותו. באותה השנה שביעי של פסח חל ביום שישי ושבת קודש הייתה צמודה לחג מאחריו. בשבת הזו חש שמשון הצעיר שוב תחושות חדשות ולא מוכרות. קדושת השבת בערה בו בכל עוזה והוא חש טעם של ממש בקידוש ובתפילות ובניצול הזמן ללימוד. אז הבין ר' שמשון שמשהו קרה…
התחושות האלו לא עזבו אותו מאז. אדרבה, הם התעצמו והלכו והיו הבסיס לדרשותיו וספריו המפורסמים.
עד אותו ליל בדיקת חמץ בו הוא נטמן בין רגבי עפרה של ירושלים.