"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא י"ד, ב')
מסופר שהופיע אדם אחד בביתו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל, ולחש באוזניו על אודות מעשיו הגרועים של פלוני, ואמר: "בוודאי עקב מעשיו הרעים, פקדה אותנו המגפה הקשה לאחרונה".
הפטיר רבי ישראל ואמר: "התורה ציותה לשלוח את המצורע אל מחוץ לשלשה מחנות, וכן אסור להושיב עמו טמא אחר, צריך להבין מדוע התורה הרחיקה את המצורע כל כך?
אלא יש לבאר, שהרי אמרו חז"ל (ערכין טו, ב), שצרעת באה על חטא לשון הרע, פעמים רבות נכשל האדם בחטא זה בעקבות ראיית חטאים ופגמים אצל הזולת, אף אם הם נכונים. על כן אומרים לו לבעל הלשון הרע: 'אם חושב אתה את עצמך למומחה במציאת חטאים ועוונות של אחרים, צא אל מחוץ למחנה בהתבודדות מוחלטת, ושם תמצא את עוונותיך שלך'!"
בזמן מלחמת תש"ח שהתחוללה בארץ ישראל, דם ישראל נשפך כמים. באחד הימים ניגש אדם אחד אל הרב מבריסק, ואמר לו: "נראה לי כי כל הצרות והיסורים באים מחמת ריבוי חילולי השבת בארץ הקודש".
השיב לו הרב מבריסק: "יונה הנביא היה על ספינה שכל נוסעיה היו עובדי עבודה זרה, ובכל זאת כאשר באה רוח סערה אמר (יונה א, יב): "יודע אני, כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם".
למדים אנו מכך, שאפילו אם אדם נמצא בסביבה של עובדי עבודה זרה, וארע מצב של סכנה, עליו לחשוב, "בשלי הסער הגדול הזה", ולא לתלות את הסיבה באחרים!"
מעשה בתלמיד חכם שהגיע לארגנטינה לאסוף כסף למטרה מסוימת. בשבת בבוקר עלה על הבימה, ודרש דרשה בדברי אלוקים חיים. ציבור המאזינים נהנה מאד. בסעודה שלישית שוב דרש, והחליט שכעת כבר הוכשרה הקרקע לעריכת המגבית שלשמה הגיע. הוא החל לעסוק בנושא חשיבות התמיכה בלומדי התורה, אלא שלפתע ראה שחל שינוי בפניהם של שומעי השיעור. אותם אנשים שהיו רתוקים למוצא פיו, החלו להזעיף פנים, ולשלוח לעברו מבטי בוז נסתרים. פנה אליהם ושאל בתמיהה, "מה ארע כעת, מדוע השתנו פניכם"?
קם הגבאי ושאל: "האם הרב עובד גם כסופר סת"ם"? הרב המופתע השיב: "כן". ופני כולם חוורו.
הרב ביקש לשמוע במה העניין, והגבאי אמר: "אם כבוד הרב מבקש, אספר לו. זה עתה נודע לנו, כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה, כביכול להגהה, מוכר אותם, ולוקח את תמורתם לעצמו ומעמיד פני חסיד וצדיק".
הרב לא איבד את עשתונותיו, ושאל את הגבאי: "ומהיכן אתה יודע זאת"?
השיב הגבאי: "שמעתי זאת מאחד המתפללים".
נגשו אל מפיץ השמועה ושאלוהו, אך הוא הכחיש והשיב: "לא אמרתי שהרב גונב תמיד ספרי תורה, אלא שהרב גנב פעם אחת ספר תורה".
"האם ראית אותי גונב ספר תורה" ? שאל הרב.
"לא", השפיל האיש את עיניו, "אבל פלוני אמר שהוא ראה".
ניגשו לאותו פלוני ושאלוהו: "אתה ראית את הרב בגניבת ספר תורה"?
"לא", השיב האיש, "אמרתי שהרב גנב ספר, לא אמרתי ספר תורה".
"ומניין אתה יודע שגנבתי ספר"? שאל הרב.
האיש הצביע על איש תלמיד חכם ויודע ספר שהיה בקהל ואמר "הוא אמר כך בפירוש".
שאל הרב אף אותו: "מניין לך ידיעה זו"?
ענה לו: "איני יודע כיצד התגלגלו הדברים, שמעתי את דרשתך, והדברים היו כל כך מתוקים, אמרתי לאיש שיושב לצידי, שוודאי הרב גנב את הדרשה מספר מסוים". מכאן ואילך התגלגלו הדברים ואיבדו שליטה. והוא שנאמר (משלי יח, כא): "מוות וחיים ביד הלשון".
(מתוך הספר 'להתענג בתענוגים')