דקה מתוקה על העמוד היומי: אך את הזהב
צדקה תציל ממוות
ירושלים העתיקה של ימים עברו, עיר מגוריהם של סבי הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצוק"ל וסבתי הצדקנית ע"ה, יחד עם משפחתם הברוכה. תקופת צנע היתה זו והסתפקות במועט, תקופה בה 'ברז' היתה מילה של עשירים, והמים היו מחולקים במשורה בזמנים קבועים.
באחד הימים, מיהרה סבתי ע"ה אל המכולת, לרכוש בעבור בני הבית מצרכים חיוניים. על המיטה בחדר הפשוט והצנוע, נחה בתה התינוקת על המיטה. לצד המיטה היתה מונחת קערת מים עמוקה, שיצרה כמין גדר חוסמת למיטה, וסבתי ע"ה יצאה את הבית. בדרכה למכולת פגשה היא הלך יהודי, והוא ביקש ממנה מים להרוות את נפשו. אמרה לו: "רק אשוב לביתי לאחר הקניה, ואביא לך לשתות מן המים שיש לי בביתי".
הפציר בה היהודי: "אנא, עכשיו אני צריך להרוות את צמאוני. זה דחוף ואין לי סבלנות וכוח לחכות עוד כמה דקות", כך שב והתחנן בפניה. כששמעה זאת סבתי ע"ה נענתה להפצרותיו, וחזרה הביתה בטרם הלכה למכולת, להביא לו מים מיד כאשר ביקש.
מיד בכניסתה הביתה פרצה צווחת בהלה מפיה. התינוקת הקטנה שנשארה בבית, שכבה בתוך קערת המים! בעוד דקות ספורות, היה כבר מאוחר מדי… סבתי ע"ה הוציאה תיכף ומיד את התינוקת מהמים, ואצה רצה להביא את כוס המים לאותו יהודי. היא פנתה אנה ואנה, אולם ההלך נעלם כלא היה, דמותו לא נראתה מלא האופק.
שליח נאמן ממרום היה הוא, בכדי להציל את בתה, ומשמילא את שליחותו – נעלם לו…
התינוקת – היתה אימי הצדקנית ע"ה.
זכות המצוה, לגמול חסד עם יהודי, היא שהצילה את חיי התינוקת, שלימים גדלה והיתה לאשת חבר לאבי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב (שליט"א) זצ"ל, ואני זכיתי שתהיה אימי יולדתי. כשסיפרו סיפור זה לגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, התבטא על אימי ע"ה במילים אלה: "היא תהיה לגדול הדור". ואכן ברכתו זו נתקיימה במלואה.
השעון שנתן את פירותיו בעולם הזה
אני תמיד אומרת שממצות צדקה אף פעם לא מפסידים. תשמעו סיפור יפה על הכנסת כלה.
בקהילה רחוקה בדרום אפריקה, חי הגאון רבי אהרן פפויפר זצ"ל שפעל שם גדולות ונצורות והנהיג את בני קהילתו על מי מנוחות. באחד הימים, הגיעה לביתו צעירה המתמוגגת בבכייה. מבין יפחותיה היא מצליחה לספר כי היא כלה יתומה העומדת לפני חופתה, זה עתה קיבלה תכשיטי זהב מצד החתן. ועל פי המוסכמות, גם עליה להעניק לחתן מתנה – שעון זהב, אולם אין לה מאומה, ואיך תיתן לו?
עולמה חרב עליה והיא באה לרב הקהילה, עומדת וגועה בבכייה. ריחם עליה הרב פפויפר זצ"ל חיפש בכליו ומצא שם את שעון הזהב היקר, שקיבל לנישואיו מכלתו הרבנית. צחצח אותו היטב מעקבות הזמן שאחזו בו, ארז אותו כראוי והעניק אותו בשמחה לכלה הבוכייה – כדי שתתן אותו במתנה לחתנה. שמחה הכלה עד מאד וכשדמעות בעיניה הלכה לדרכה בטוב לבב.
לפתע ננער הרב והרהר לעצמו, מה יאמר לרעייתו הרבנית נוות ביתו – אם יום אחד היא תבקש לדעת לאן נעלם השעון ואיננו, והלא גם היא קנתה שעון זה ברוב רגש ובדמים מרובים! הלך אפוא לאחד מידידיו ולווה ממנו סכום של אלפיים דולר. שם פעמיו אל המרכז המסחרי בעיר ונכנס לאחת מחנויות התכשיטים הידועות. הוא בחר שעון זהב הדומה לשעון שהיה לו ונעמד בקצה התור לפני הקופה, בהמתנה לשלם בעבור השעון שבחר.
בעודו ניצב בציפיה שיגיע תורו, תהה הרב פפויפר לעצמו כיצד ישלם את חובו הטרי מהיום המסתכם בהון רב של אלפיים דולר טבין ותקילין. אך לרגע לא התחרט ושמח עד מאד על המצוה הגדולה בה זכה.
פתאום, ברגע בו הגיע תורו לשלם בקופה, הוא שומע ברמקול של החנות הכרזה האומרת, כי הנה זה עתה הגיע לקופה, הלקוח ה"מליון" של רשת התכשיטים. לרגל זאת, הוא יקבל את המוצר אותו הוא קנה – בחינם. הרב פפויפר זצ"ל ניעור באותו רגע ממחשבותיו, הביט אנה ואנה וראה כי הכרוז מכוון אליו – הוא הוא הקונה ה"מליון", את שעון הזהב שבחר הוא יקבל בחינם.
תראו איך הרב פפויפר קיבל את פירות שכרו מן השמים.
(מתוך 'שלישי באשמורת' – כל מה שסיפרה לי הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה)