מאת צבי גטקר
עזב תעזב עמו
בגמרא בבא מציעא הגמרא פוסקת מה קודם במצוות עזב תעזב עמו, פריקה או טעינה, והגמ' אומרת כי פריקה עדיפה משום צער בעלי חיים.
כלומר, יהודי הולך בדרך ורואה שני חמורים רובצים, אחד תחת משאו, והבעלים שלו לא מצליח להרים אותו, והשני, רובץ ולידו כל המשא שנפל ממנו כבר, וצריך לעזור לבעליו לטעון את המשא, המצוה היא קודם כל לגשת למי שצריך פריקה, כי שם בנוסף ליהודי שיש צורך לעזור לו יש גם צער בעלי חיים, החמור לא מצליח לקום, ובעצם, צורת המטען כרגע מעמיסה ומציקה לו.
מוסיפה הגמרא, דין זה הוא רק אם שני בעלי החמורים שווים, אבל אם אחד מהם שונא שלו, למשל אחד שנוהג שלא כראוי בהרבה דברים, ולכן הוא שונא אותו, כדי להתרחק ממעשיו הנלוזים, בכזה מקרה יש להעדיף את החמור של השונא, משום שלכוף את יצרו עדיף, כיון שהוא כעת ודאי מעדיף לגשת לפריקה, בגלל ששם עומד יהודי היימיש עם קפוטה חשובה, וצריך עזרה, ולעומתו עומד איזה יהודי פושר.. עם לבוש תואם, והוא מבקש עזרה בטעינה, נו למי הוא יגש קודם וודאי לההוא משלנו, אומרת הגמ' לכוף את יצרו עדיף, עדיף להקדים את הטעינה לפריקה, כדי לחנך את עצמו לעזור גם למי שאני לא רוצה לעזור.
אגב במאמר המוסגר, באמריקה ישנה תופעה מוכרת של גויים שיש להם ברכב בגדים של חסידים לעת צרה, כלומר?, כשאדם נתקע על אם הדרך באוטוסטרדה באמריקה, אין סיכוי שמישהו יעצור לו, א, כי למה לעצור לו, וב. זה מסוכן מאוד, הן מחמת הכביש הסואן, והן מחמת שלפעמים מדובר באיזה נוכל גוי שמנסה לגרום לאנשים לעזור לו, ואז תוך כדי עזרה הוא גונב להם מהרכב דברים חשובים.
אז מה עושים, הרי לחכות על אם הדרך באמריקה לעזרה מקצועית בתשלום זה משהו לא כ"כ סימפטי בלשון המעטה.., מה הפתרון, הגויים זיהו כי יהודים עוצרים כשהם רואים יהודי בצרה, ולכן יש להם ברכב חליפה וכובע מהוהים שהם מצאו באיזה פח בשכונה יהודית, ואותו הם לובשים כשהם נתקעים על אם הדרך.., כך קל פתאום להבחין בגוי כושי ענק, שאי"א לטעות ב'יהדותו', עומד על אם הדרך לובש כובע סאמט, ומנופף בהתלהבות, מחכה ליהודי שיבחין ב'יהודי' שצריך עזרה..
מספרים לנו חז"ל על מצוה זו מעשה נפלא, ובכך מפרשים את הפסוק "ועוז מלך משפט אוהב, אתה כוננת מישרים, משפט וצדקה ביעקב, אתה עשית". היאך אתה כוננת מישרים, איך ע"י משפטי התורה, הקב"ה מיישר הדורים בין האנשים.
וכך מספר המדרש: שני חמרים עמדו זה לצד זה בתחנת העגלות, וכדרכם של בעלי עגלה, מתגלע מפעם לפעם ויכוח למי מגיע הנסיעה הקרובה, זה טוען אני כעת, וזה טוען אני כעת, ודיני נפשות שנו כאן, שהרי לא פעם האחרון בתור נשאר ללא פרנסה באותו היום, וללא פרנסה הפירוש ללא אוכל בבית.
והנה ראובן ושמעון עומדים זה לצד זה, לקוח מגיע ומזמין נסיעה, שמעון קופץ ואומר לו בא עלה, ראובן חברו נדהם, וקורא בצעקה, שמעון עכשיו תורי, אני הגעתי לפניך לתחנה.., אך שמעון לא מתייחס, מכניס לפה את המקטרת ויוצא, ראובן נשאר בשמש הקופחת כעוס ורוטן, מה זה אמור להיות, איך שמעון גונב אותו, השמש קופחת וקופחת, והיא כבר מתחילה לנטות מערבה, וראובן בעל עגלה מבין, שאין ברירה ואם אין עבודה לפחות הוא ילך לבית המדרש וילמד קצת תורה.
הוא יוצא בעליזות לדרך וכבר אחרי העיקול הראשון הוא מזהה ששמעון במצוקה
אחרי מעריב הוא חוזר הביתה, בידים ריקות, לשולחן ריק, ולאשה וילדים שמחכים למה שהוא יביא –, במקום לאכול, הוא מספר על עגלון אחד שגנב לו היום את הפרנסה, וכו' וכו', אשתו מבינה בין הרטינות המבישות, כי המדובר הוא בשמעון, ידידו -מכעת- לשעבר של בעלה, שלא מצליח למחול, ולהבין, איך הוא עושה לי את זה, לא איתו דחפתי את העגלה בשלג לפני חודשיים, וחילצתי אותו מאסון?, לא אני הוא זה שהראתי לו את מרבץ המספוא חינם בדרך לעיר הגדולה?, איך הוא מעז לגנוב לי את הפרנסה, רשע, מרושע.
למחרת מתייצבים שוב שמעון וראובן בתחנה, וראובן משתדל למצוא מיקום מרוחק משמעון, לוי ידידם ששם לב לשינוי הדרמטי, מתעניין, וראובן רק אומר כי אוי לרשע ואוי לשכנו, ולכן הוא מחפש שכנים חדשים.., ותוך שעה כבר כל בעלי העגלה מודעים ליריבות החדשה שנרקמה בתחנה..
עובר חודש, והנה בהגיע תורו של ראובן, מגיע זונדל סוחר העצים ומבקש הובלה לעיירה סמוכה, ושוב פעם שמעון קופץ ואומר לו אוקי, אין בעיה, חמש דקות ואני ע"י המחסנים שלך.
ראובן, זועם בכל ליבו, אבל הוא כבר יודע עם איזה 'גנב' יש לו עסק, והוא מחליט לא להתווכח, מייחל ללקוח אחר. ואכן חסדי והשגחת השי"ת, אחרי חצי שעה בא יהודי ומבקש נסיעה מרוחקת הלוך וחזור, ראובן כבר מאושר כולו, ואומר בליבו, 'איך אמר הרב שטינמן: מויתור לא מפסידים, הנה היום ויתרתי, הרווחתי כפלים..'.
הוא יוצא בעליזות לדרך וכבר אחרי העיקול הראשון הוא מזהה ששמעון במצוקה, מרחוק נראה עומד החמור של שמעון כשהעצים של זונדל, איך לומר, לא בדיוק עליו, יותר לא עליו מאשר עליו.
כשהוא מתקרב הוא רואה בקצה העין את שמעון, עומד נבוך וחסר אונים, והוא ברננה צועק לחמור סע כבר, והם חולפים על פני שמעון.
לא עוברת דקה, וראובן הוא תופס את עצמו, אוי וי, מה עשיתי, עברתי על דאורייתא!. מה קורה לך ראובן, נהיית עבריין?, טוב הוא אומר לעצמו, לעזור לו אני חייב, אבל אני לא חייב לדבר איתו, הלך ואעזור לו בשתיקה..
הוא מבקש את סליחת הנוסע וחוזר חזרה אל המיקום של שמעון, הוא ניגש, ובלא אומר ובלא דברים, מרמז לשמעון כי הוא בא לעזור לו לטעון את העצים, שמעון נעמד בצד אחד והוא בצד השני ובשתיקה הם מעמיסים גזיר עץ אחד, שוב ניגשים לעוד גזיר, ובשתיקה מרימים עוד אחד, ואז ראובן מרגיש כי שמעון עוד שניה דוחף עליו את העץ, אז הוא אומר לו שימעלה' תיזהר לך ימינה, אויש, הוא דיבר איתו, טוב אין מה לעשות הוא לא רוצה שהעץ יפול לו על הבוהן.
מרימים עוד עץ, ואז שמעון אומר בעדינות, ראובן תלך שמאלה אני לא מצליח להשים את זה במקום הטוב, וכך לאט לאט, בלית ברירה הם מדברים, וכשהכל מונח וקשור כיאות, והם מתחילים להסיע את החמורים קדימה, אומר שמעון לראובן, האמת אני מתנצל, לא שמתי לב שהיום זה היה התור שלך, אבל ראובן שכבר כולו מוקף באור המצווה, אומר לא, עזוב שמעון, מה שיהיה היה, בא נשכח מהכל ונחזור להיות ידידים, עוד קילומטר וחצי בצד שמאל תזכיר לי אני אראה לך איפה מצאתי מקום מוצל לנוח..
עובר שבוע, ראובן חוזר הביתה, ובמקום להתיישב לארוחה הוא שוטף פנים לובש בקיטשע' פרחונית ומתכוון לצאת, אשתו שואלת אותו, ראובן לאן אתה יוצא, והוא אומר, רבקה לא שמעת ששמעון אירס את יענטע שלו?, אני יוצא לתנאים.., ראובן היא אומרת, שמעתי ע"ז אבל מה זה שייך אליך? אתה לא במריבה איתו?
אוי, רבקה, עונה ראובן, מה את מזכירה נשכחות, אני ושמעון ידידים ותיקים, מה שהיה בינינו נשכח ונסלח.
אומר המדרש, מי הוא זה שיישר ושם שלו' ביניהם?, 'אתה כוננת מישרים', מצוות התורה הם הם, שמביאות לאחדות אמיתית, ולשלום אמת.