"והייתם לי סגולה מכל העמים" (יט ה)
מאת: אלעזר גולדברג
הקוראים הותיקים בודאי מכירים כבר את הר"ר ישראל דחבש שליט"א, אחד מהפעילים הותיקים של ארגון 'אחינו' בתחום הקירוב שלזכותו נזקפות זכויות רבות של קירוב נערים רבים מספור לתורה ועבודת השם. בשיחה מרתקת הוא חושף מעט על סודות ההצלחה וגם מדריך כיצד יוכל נער המתקשה בלימודו ב'מדרשיה', להתגבר ולהמשיך למרות הכל ולבסוף להגיע לישיבה קדושה.
בחור חילוני שמגיע מהתיכון אל ה'מדרשיה' בה לומדים גמרא, לא תמיד מבין מה בדיוק הוא לומד. מה ניתן להעביר לו על מעלת התורה בכלל ולימוד הגמרא בפרט?
ראשית אסביר על התהליך המרתק שעובר על נערים כאלה טרם כניסתם אל עולם התורה. בתחילה, נער כזה מגיע להציץ ב'מדרשיה' שבאזור מגוריו, הוא מגיע בעקבות חברים שמספרים לו על ההנאה והסיפוק שיש שם, או בעקבות פעילות קירוב של הפעילים באזור. ב'מדרשיה' מתחילים להכין אותו ללמוד גמרא על ידי שיעורים כלליים על דרך הלימוד ולאחר מכן מתחילים ללמוד עמם מסכת ברכות שיש בה סוגיות יותר קלות לקליטה, כגון הלכות תפילה וקריאת שמע.
אופן הלימוד עם נער כזה חשוב מאוד. אני רגיל לקרוא את הגמרא לאט לאט ולהסביר כל דבר בצורה הכי יסודית כדי שהתלמיד ירגיש נעים בזמן הלימוד, בנוסף אני מטיל עליהם אתגרים בדמות שאלות שמתאימות לרמה שלהם וזה יוצר מתח בריא הגורם להם להפעיל חשיבה עצמאית, כך לאחר שמשיבים מגיע הסיפוק הגדול מהישג ההבנה ובעקבותיה מגיעה גם השמחה. באופן זה שיעור הגמרא הופך להיות חוויה של כיף והנאה והתלמידים שמבחינים בחכמתה הגדולה של התורה רוצים לשוב וללמוד עוד ועוד.
בספר תהלים נאמר: "פקודי השם ישרים משמחי לב". כשאדם לומד בצורה יסודית עם הבנה, יש בתורה סגולה לשמח את הנשמה הפנימית שלו. כשם שהגוף אם לא מקבל מזון – הוא נעשה רעב מאוד, כך גם הנשמה נעשית רעבה אם לא נותנים לה את המזון הרוחני שלה – התורה הקדושה. נער חילוני מרגיש ריקנות גדולה, בתחילה הוא אינו יודע להסביר את ההרגשה, אך לאחר שטועם את טעם חכמת התורה, יודע טוב מאוד מה היה חסר לו וכבר אינו מוכן לוותר בשום אופן על העונג הגדול של התורה!
כדי להתקדם לשלב הבא, לעבור לישיבה קדושה, על התלמיד להגיע לרמה גבוהה של הבנה וליכולת להתרכז בלימוד שעות רבות. לאחר שאנו מסיימים ללמוד עם הנערים המתחילים את מסכת ברכות, עוברים ללמוד מסכת בבא מציעא, סוגיות מורכבות כמו פרק "שור שנגח את הפרה". מי שמגיע מוכן לישיבה, ברוב המקרים נשאר ללמוד שם בשמחה רבה.
היה בחור אחד שלמד תקופה ארוכה ב'מדרשיה' והפעילים ניסו להכניס אותו למסגרת של ישיבה, אך בכל פעם שנכנס לישיבה הוא נפלט ממנה תוך זמן קצר. כך היה במספר ישיבות ולא היה מובן מה הסיבה לכך. החלטתי לקבוע איתו שיחה אישית בה סיכמתי איתו על לימוד משותף קבוע מדי יום. כך התחלנו ללמוד את אחת מהסוגיות בסדר נזיקין. ביום הראשון ביקשתי ממנו שיסביר לי את הסוגיה באופן שהוא מבין אותה. הוא הסביר את ההבנה השטחית שלו ואני הקשתי על כך כמה קושיות עד שהודה שככל הנראה לא זה ההסבר בגמרא. אז הגיע תורי להציע הסבר משלי ולאחר שהבין היטב את הביאור שוב פרכתי אותו וחזרנו אל נקודת ההתחלה. כך חזר הדבר על עצמו עד שלאחר מספר ביאורים אפשריים הגענו אל הביאור הנכון והמתיישב ביותר על הלב. אין לתאר את ההתפעלות שהביע אותו נער לאחר סיום הלימוד המשותף. אמרתי לו: את ההבנה החדה הזו, העונג הזה שנכנס אל הלב בסיום לימוד סוגיה עם הבנה מעמיקה, יש רק בישיבות הקדושות ולא בשום מקום אחר בעולם! עוד באותו יום הוא התקשר אלי כדי לבקש שאכניס אותו שוב לישיבה, הפעם עם רצון אמיתי להצליח. הוא אכן נכנס אל אחת מהישיבות המעולות ביותר במרכז הארץ ושם הוא לומד ועוסק בתורה יומם ולילה בחשק ובהתמדה.
ואין לך אדם מאושר כמו נער כזה שלומד בהתמדה!
לימוד התורה הוא הדבר הכי מבורך שיכול להיות לכל נער, זאת בתנאי שהוא לא מפסיק בדיבורי חול באמצע לימודו וגם מבין אותה כמו שצריך. על ידי לימוד כזה הנפש מתמלאת בשמחה ואין לך אדם מאושר כמו נער כזה שלומד בהתמדה!
אחד מהתלמידים ששיבצתי לא מזמן בישיבה, התקשר אלי בערב שבת ואמר לי שלמרות שיש כעת שבת חופשית בישיבה, הוא אינו מעוניין לשוב לביתו החילוני, רצונו עז להמשיך ללמוד גם בשבת מאחר שאין לו שום עונג בעולם מלבד עמל התורה. הוא ביקש להתארח בביתי בשבת ואני אירחתי אותו בשמחה. בשבת הוא סיפר שעד שנכנס בשערי הישיבה היה עצוב ומדוכא כל הזמן ומאז החל ללמוד בישיבה הוא מאושר ולא מסוגל להתנתק מכך. אמו התקשרה אליו ושאלה מדוע אינו מגיע הביתה, הוא הסביר לה עד כמה הוא מאושר להישאר בסביבה תורנית והבטיח שיגיע לבקרה לאחר השבת. האם שהתרגשה מאוד לשמוע עד כמה בנה מאושר בישיבה בניגוד חריף למצבו הקודם, הסכימה בשמחה שידחה את הביקור בבית.
מה התורה עושה לנער שנכנס לישיבה, איך היא הופכת אותו לאדם טוב יותר?
התורה מביאה עמה שמחה אדירה ללב לומדיה. מי שלומד תורה הופך להיות אדם שמח וכן יש לו תחושת בוז לכל הנאות העולם הזה. זאת המציאות שאני נפגש בה יום יום! החזון איש כתב באחת מאגרותיו שכאשר אדם לומד תורה בהתמדה במשך כמה שעות, חלק מהנשמה שלו עולה לגן עדן וכך אותו לומד מקבל טעימה מההנאות של גן עדן…
כמו כן, מי שעוסק בתורה נעשה אדם רגוע, נקי מלחצים וכעסים. לפני שמתחיל ללמוד, הראש שלו שקוע בטומאה של תאוות העולם, בפרט בדור שלנו שהוא מלא בגירויים טמאים ואותה טומאה רודפת אותו ואינה נותנת לו מנוח. אך לאחר שמשקיע עצמו בדברי תורה, הראש מתנקה מהמחשבות הרעות והוא מרגיש משוחרר ונקי מתאוות, הוא מסוגל לחשוב מה שהוא רוצה ואינו כבול ליצרים ולדחפים הטבעיים של הגוף. אין הרגשת עונג גדולה מזו!
כך גם לגבי מידות הגאוה והכעס, התורה משנה את המהות של האדם ומתקנת את מידותיו. גם מי שהיה כעסן גדול או שאוהב להתנשא על אחרים, לאחר שיעמול בתורה יהיה אדם סבלן יותר, עניו ונוח לבריות. העולם החילוני מושתת על היסוד ש"אדם לאדם זאב", כלומר, כל אחד דואג לעצמו בלבד ולא חושב כלל על הצרכים או הצער של אחרים. זה משפיע גם על הקמת בית בישראל. ניתן לראות בישיבות של בעלי התשובה שהורים רבים של התלמידים גרושים…
הסיבה לזה אינה חומרית, מדובר גם על אנשים מבוססים כלכלית ולא חסר להם דבר בעולם ובכל זאת מתגרשים, זאת בעקבות מידות רעות, וככל שעובר הזמן וכל אחד דואג רק לעצמו ומצפה מבן הזוג שיעשה עבורו את צרכיו, מה שמוביל למתח עד לכדי גירושין. אבל אצל בן תורה כל ההתנהלות הפוכה, התורה מלמדת אותנו שכאשר אנו יושבים לאכול, צריכה להיות חתיכת פת על השולחן כדי שאם יבוא עני ויבקש דבר מאכל יהיה לנו מיד מה לתת לו. אפילו בשעת האכילה אנו מתרגלים לחשוב על הזולת. מהסיבה הזו מתרבים הגמחי"ם בציבור שומר המצוות, מה שלא קיים כלל בעולם שבחוץ, שם אין דבר כזה לעזור לאחרים ללא תמורה, שם הטענה הרווחת היא: "אני עבדתי על הכסף הזה, מה פתאום אתן אותו לאחרים?"…
בחור שמתחיל את צעדיו הראשונים ב'ישיבה', כיצד יוכל להתגבר על הקשיים בלימוד הגמרא, בהבנה של הסוגיות בתחילת הדרך?
דעתי היא שאם בחור אומר שקשה לו, הרמה גבוהה בשבילו, או שהוא יושב בשיעור ולא מבין בכלל את המהלך של הסוגיה, כנראה שאותה ישיבה אינה מתאימה לשלב בו הוא נמצא וצריך להתאים לו ישיבה המתאימה לרמתו, כי לא כל ישיבה מתאימה לכל אחד. באופן כללי כדאי להכין כל נער לפני שיבוצו בישיבה, להסביר לו שבישיבה הוא צריך להיות עצמאי בלימוד ורק כאשר המדריך שמלווה אותו רואה שהוא רציני, עם כיסופים להתקדם ולהשקיע, אזי ראוי לשבצו בישיבה.
באחת הערים החילוניות קיים בית ספר ממלכתי, הילדים שלומדים בו חכמים ומחוננים אך לא רואים את השמחה על פניהם, אחוזי הדיכאון בקרב התלמידים שם גבוהים מאוד. מאידך, בקרב התלמידים הבאים אל ה'מדרשיה' שקיימת באזור אין בעיה של דכדוך בכלל אלא אדרבה – הניצוץ בעיניהם מוכיח על שמחה רבה. מה ההבדל בין שני המקומות? התשובה בהכרח היא שזאת סגולת התורה, מי שמשתתף בשיעור תורה, הנשמה שלו מתמלאת בסיפוק ושמחה ומי שחסר לו תורה, נשמתו רעבה וכדרכו של רעב שאין בו שמחה גם היא נעשית עצובה.
אסיים במעשה מרגש על תלמיד כבן 14 שהיה אצלי ב'מדרשיה', היו לו בבית הספר בעיות קשות של קשב וריכוז והיה מטופל בתרופות באופן קבוע. הוא לא היה יכול לשבת חמש דקות רצופות מבלי לקום ולהציק לאחרים. יום אחד מתקשר אלי אביו ושואל אותי האם אני קוסם?! מתברר שעד שהגיע ל'מדרשיה' הוא היה חוזר לביתו כשהוא עצבני וכעוס ולא הצליח להתמקד בשום עשיה ואילו מאז שחוזר הביתה מה'מדרשיה' הכל השתנה, הוא מאושר, רואים שטוב ונעים לו. אל בית הספר הוא הולך בדיכאון ואילו ל'מדרשיה' הוא הולך בצהלה ושמחה… הסברתי להורים שאינני קוסם, אלא פשוט יושב ולומד איתו גמרא, מסביר לו הכל בשפה הכי פשוטה וברורה וכאשר הוא מבין את הדברים אני מבחין איך סגולת התורה היא שגורמת לו הנאה כל כך צרופה!