הירא את דבר ד' ט' כ'
המשנה אומרת בפרק א' דאבות "שמאי אומר עשה תורתך קבע" ומבאר הרמב"ם 'שלא תהא קובע עיתים לתורה, אלא כל היום תעשנו עליך קבע".
הדרך של 'שטייגן אין לערנן' (התעלות בלימוד) זה כשהתורה היא העיקר. כשלומדים רק כשמתחשק ללמוד, וכשלא מתחשק לא לומדים, אז חסר ב'שטייגן' זה לא נקרא שאתה מתמיד. התורה והעליה הרוחנית צריכות להיות עיקר עיסוקו של האדם, וכשלאדם יש עיסוק עיקרי, הוא מתעסק בו בכל רגע שיש לו אפשרות, לא רק כשמסתדר לו ללמוד קצת…
אני רוצה להקריא לכם קטע מתוך החזון איש, פלאי פלאים!
הרי כולנו יודעים שבזמן מלחמה קשה לאדם להתרכז בלימוד, על אחת כמה וכמה כשהוא עצמו מושפע מהמלחמה ונאלץ להתפנות מביתו ולנדוד בארץ מרחקים. אם הוא ילמד קצת 'עין יעקב' או חומש עם רש"י אנחנו נטפח על שכמו בהערצה. איזה אדם מיוחד, גם כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, הוא מצליח להתרכז לכמה דקות וללמוד קצת.
בואו נראה מה כותב החזון איש בחיבורו על מסכת כלים, הרי במסכת זו יש שלושים פרקים, והפרק הקשה ביותר זה הפרק החמישי. זכורני שפעם עשינו סדר לימוד של האברכים ללמוד את המשניות בסדר טהרות בעיון, בשנה שאחר פטירתו של ראש הישיבה הגאון רבי משה ברנשטיין זצ"ל, שיהא לעילוי נשמתו.
כל יום, אחרי תפילת ערבית, ישבנו עשרה או 12 אברכים, ולמדנו משניות בעיון במשך שעה שלמה, עם הרמב"ם והר"ש, עד היום צרוב בזכרוני הביאורים הנפלאים של החזון איש על פרק ה' בכלים, הוא ממש עושה שם סדר, בכל הדינים של התנור מתי הוא טהור ומתי הוא טמא, ממש בבחינת "והיה העקוב למישור", הוא מיישר את כל הפרק עם כזה גלאט'קייט, עם כזה עיון, כזאת הבנה! נפלא מאוד.
שתדעו רבותי, אני רוצה להגיד לכם סוד על ספרי 'חזון איש'. כשאחד לומד ר' חיים בריסקער, או את התורה של הרב מבריסק, אפשר לראות שמונח שם עיון עמוק ונפלא. אבל כשלומדים חזו"א, כל זמן שלא יודעים את הסוגיא היטב, לא מצליחים להבין בכלל את העומק שבדבריו. רק מי שלמד את הסוגיא הדק היטב ואז לומד חזו"א הוא רואה איזה חיבור נפלא ועמוק זה, עומק בתוך עומק. פלא פלאים!
למדנו את מסכת כלים עם הרמב"ם והר"ש, למדנו כמובן גם עם רבי עובדיה מברטנורא ותוס' יום טוב, היינו צמודים גם לספר 'משנה אחרונה', אה, איזה ספר נפלא, ממש מאיר את כל המסכתות שבסדר זרעים ובסדר טהרות באור נפלא. אבל בפרק ה' במסכת כלים למדתי ולמדתי ו'זה לא הולך', זה לא התיישב בדעתי, ההבנה לא היתה במצב סביר. אבל ברגע שפתחנו חזון איש הכל התבהר, הוא תירץ את כל השאלות הסביר את כל הדברים הקשים, נפלא מאוד.
ואז אחרי כזאת הקדמה מזעזעת, הוא מתחיל להסביר
אבל אני רוצה שתשימו לב לדבר מעניין. כשהחזון איש בא לבאר את פרק ה' במסכת כלים, הוא כותב הקדמה מיוחדת לפרק הזה, משהו שהוא לא עשה במקומות אחרים בספרו, ובהקדמה הזאת הוא מציין היכן כתב את הביאור לפרק ה' של מסכת כלים, מי שיכול שיבדוק בהקדמה לסימן ז' במסכת כלים.
"בעזרת ה' יום א' ט"ו תמוז תרע"ה שנת מלחמה על פני כל הארץ, אשר עשו ממלכת אשכנז אוסטריה עם ממלכת רוסיא אנגליא צרפת, וחרבו עיירות", זורקים הרי פצצות אחד על השני ונחרבו ערים ונהרסו מדינות, ממשיך החזון איש ומתאר מצב נורא! "מדינות שלימות נקרעו נשברו במושב בני ישראל, ורבבות מבני ישראל גלו בלי משען ומשענה". עשרות ואלפי יהודים ברחו אין להם מקום אין להם מקום איפה לישון ואיפה לאכול!!! "ונערי בני ישראל בני יהודה נפלו חללים על שדה הקרב מזה ומזה ומיעטו בתי מדרש לתורה באין תומך ומחזיק". מי תומך מי מחזיק אז תורה שכל אחד מחפש בעצמו להציל את עצמו?
"והמהומה רבה בקרב כל ישראל והעיר זה סטויפצי שנשרפה כמעט כל העיר ביום ב' כ"ה סיון זה שלושה שבועות קודם נשרפה כל העיר וכל יושביה בלחץ ובדוחק ואין בית לגור ואין מקום ללון".
ואז אחרי כזאת הקדמה מזעזעת, הוא מתחיל להסביר את פרק ה' במסכת כלים, ועוד כזה ביאור נפלא שמאיר את הפרק באור יקרות.
ואני שואל אתכם רבותי, איך אפשר לעשות דבר כזה? איך אפשר ללמוד את הפרק הכי קשה של מסכת כלים, ועוד לבאר אותו בכזאת צורה נפלאה?
התשובה היא ש"תורתו קבע"! זה עיקר חייו! אם זה כל החיים של האדם, אז כבר אין שום קושיא איך הוא הצליח ללמוד בכזה עיון בכזה זמן. לא שמענו על אדם שהפסיק לנשום בגלל שיש מלחמה בחוץ.
אצל מרן החזון איש, עיון התורה היה אויר לנשימה. הוא לא יכול היה להתקיים בלי זה!
כולנו ישבנו במקלטים, אף אחד לא העז להישאר בבית, כי כל הזמן נפלו פגזים
הסכיתו ושמעו עוד סיפור נפלא!
יש ספר בשם 'חלקת יואב', שחברו הגאון האדיר רבי יואב יהושע וינגרטן, מגאוני פולין. הוא היה גאון אדיר וכתב בספרו פלפולים חריפים היורדים לעומק העיון באופן נפלא ביותר.
בסוף הספר הוא הוסיף קונטרס שנקרא 'קב"א דקושייתא'. קב"א זה בגימטריא מאה ושלוש, ובקונטרס יש 103 קושיות שבמשך החיים שלו הוא לא מצא להן תירוץ ונשאר בצ"ע.
בשנת תש"ח כשהבריטים יצאו מארץ ישראל ופרצה מלחמה עם הערבים, נאלצו יהודי ירושלים עיה"ק לרדת למקלטים ולשהות בהם במשך ימים ארוכים.
כולנו ישבנו במקלטים, אף אחד לא העז להישאר בבית, כי כל הזמן נפלו פגזים שנורו על ידי האויב הערבי. היציאה לרחוב היתה בגדר של סכנת נפשות, וכשלא היתה ברירה והיו חייבים לצאת כדי להביא אוכל ומים, היו עושים תורנות, וכל אחד מהגברים במקלט היה צריך לחרף נפשו בכפו ולהביא אוכל ומים שיהיה ליושבי המקלט, כל אחד בתורו.
הסדר היה שכל אדם היה זכאי לקבל שמינית של כיכר לחם ביום, כי היה מחסור חמור במזון, והיו צריכים לקצוב מזון לכל נפש. לבעלי החנויות היו רשימות מסודרות כמה אנשים יש בכל שכונה ולפי זה היו מקבלים לחם.
אני עצמי הייתי אז חצי שנה אחרי החתונה, ושהיתי במקלט יחד עם הרבנית שלי. אבל היתה לנו בעיה, כי לא הספקנו להעביר את הכתובת שלה לשכונה בה התגוררנו. אנחנו היינו בשכונת 'זכרון משה', והיא התגוררה לפני החתונה בשכונת 'שערי חסד'. כך נוצר מצב שמנת הלחם שלה היתה ב'שערי חסד', ופה היינו שנינו עם מנת לחם אחת, שמינית של כיכר לחם, בזה התחלקנו יום יום…
אם תיקחו כיכר לחם ותחלקו אותו ל-16 חלקים, תגיעו לכמות הלחם שכל אחד מאיתנו היה אוכל במשך יום שלם, ומוצרי מזון נוספים כמעט ולא היו בנמצא, כך שזה פחות או יותר היה מה שאכלנו כל היום.
הסדר היה שכל הדיירים בבניינים היו יורדים לקומה התחתונה. מי שהיה לו מרתף בבניין היה מאושר, ומי שלא היה יורד לקומה התחתונה, שם התרכזו כל הדיירים, ואת החלונות היו אוטמים בשקי חול כדי שלא ייכנסו חלילה פגזים ורסיסים. זה היה באמצע הקיץ, חום נורא, מקום חנוק, וצפיפות מזעזעת…
בחדר שבו אנחנו היינו, חדר בגודל של ארבעה מטרים על ארבעה מטרים, שהו 40 אנשים! חצי חדר היה נשים וחצי גברים, ומאחר ולא היה מקום להכניס 40 מזרנים, היו מכסים את כל רצפת החדר במזרנים, וכל אחד היה ישן על שליש מזרן, זה מה שהיה. לא יותר מזה.
בזמן שהאויב הערבי היה במרחק של מאות מטרים משם וניסה כל הזמן לפלוש
התקופה הזאת נמשכה למעלה מחודש!
ולמה אני מספר לכם את זה? כי בבתי הורודנא, עוד אחת משכונות ירושלים, היה שם מקלט שהיה נראה בערך כמו המקלט שבו אנחנו שהינו. אותם תנאים, מחנק, חום, מזון קצוב בכמות קטנה וצפיפות נוראה.
יש שם ראש ישיבת 'עץ חיים' הגאון רבי ישעיה וינוגרד, וכשכולם ישבו שם עם טרנזיטורים קטנים כדי לשמוע עדכונים שוטפים ממהלך המלחמה, בזמן שהאויב הערבי היה במרחק של מאות מטרים משם וניסה כל הזמן לפלוש כדי שיוכל להרוג ולאבד טף ונשים רח"ל, הם היו צמודים לעדכוני החדשות.
אבל רבי ישעיה וינוגרד, רוח אחרת היתה עמו. הוא מצא במקלט שלו איזה ספר ישן… חלקת יואב. יפה מאוד, הוא מעלעל בספר ושוקע בתוכו, מדפדף לפה ולשם, והנה הוא מגלה את הקונטרס שבסופו 'קב"א דקושייתא', 103 ש/אלות חזקות שהגאון האדיר בעל ה'חלקת יואב' לא הצליח למצוא להן תשובה.
חשב רבי ישעיה לעצמו, הרי עכשיו יש לי זמן, אין ישיבה אני בחופש. הוא לקח את הקונטרס הזה, ולקח עט עם כמה דפים והחל לכתוב תשובות לכל אחת מהקושיות!
שלושה ספרים חיבר רבי ישעיה ושמם נקוב 'שערי זיו' (זי"ו – ראשי תיבות ישעיה זאב וינוגרד), הספר הראשון הוא על סדר זרעים, מועד, ונשים. השלישי זה על סדר קדשים וטהרות והספר האמצעי הוא על סדר נזיקין. זה ספר גדול, כמעט בגודל של גמרא, והחצי השני של הספר האמצעי על סדר נזיקין, זה קונטרס 'קב"א דניחותא', בו הוא מביא 103 תירוצים גאוניים על 103 הקושיות הגאוניות של ה'חלקת יואב'. 'קב"א דניחותא' כנגד 'קב"א דקושייתא'. על כל שאלה הוא כתב מערכה שלמה עם ציטוטים ומקורות מכל חלקי התורה, כדי לתרץ את הקושיות, ואת כל החיבור הגאוני הזה הוא חיבר כשישב במקלט בתנאים שתיארתי לכם מקודם!
איך הוא הצליח? בגלל שהתורה היהת עיקר אצלו. היא היתה כמו אוויר לנשימה, ואני מבטיח לכם שכולנו, כל מי שהיו שם במקלטים לא הפסקנו לנשום – כך גם הוא לא הפסיק ללמוד.