מעשה פלאי סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל על הרב שך, שבאחד מהימים דחה את כל עיסוקיו וקם ונסע נסיעה נדירה ומסתורית לתל אביב. וכך היה המעשה:
באחת מהשבתות שבהם שבת רבנו בבית הוריו בתל אביב, בתור אברך צעיר, התרחש בבית הכנסת דבר נורא. אחד ממתפללי בית הכנסת זכה באותו שבוע לארס את בתו, עם בחור ישיבה תלמיד חכם שיראתו קודמת לחכמתו ומעוטר בכל מידה נכונה. וכדרך העולם בא החתן בשבת שאחרי האירוסין להתארח בבית חותנו ולסעוד שם את סעודות השבת.
המחותן בא לבית הכנסת יחד עם החתן החדש, כשכולו זורח מאושר על היהלום שנפל בחלקו. הציבור כולו השתתף בשמחתו, וכולם באו לאחל להם ברכת מזל טוב כשהם שמחים על התלמיד חכם הצעיר שנכנס לשכונה. אלא שבתוך הכלל יש גם יוצא מהכלל, וגם בתוך סממני הקטורת נכנסת לה החלבנה שריחה רע. ובאותו הזמן התפלל בבית הכנסת הזה איש צר עין שקינא מאוד באבי הכלה על שזכה במרגלית הזו, ובמידותיו המושחתות לא יכול היה לסבול את כל הכבוד הרם שזכה לו, ובלבו נרקמה תכנית זדונית כדי להעכיר את השמחה.
וכך, מתוך מחשבות רשע, המתין לשעת הכושר בה אבי הכלה עומד לבדו, וכשהיא הגיעה, פנה אליו ועשה מעשה אשר לא יעשה – התחיל להשמיץ את החתן, בשפתי חלקות ולשון מדברת גדולות. וכה אמר: "האם זה החתן המהולל שלך? ראיתי אותו בתפילה, הוא בקושי מתפלל, אין בו טיפת יראת שמים. ובכלל, פעם אני ביררתי עליו, הוא איש שאינו יודע ספר, ומעט זמן הוא לומד במשך היום, רוב היום עובר עליו בבטלה ובלא מעש". ופסק ואמר: "אני אומר לך, עשית שטות שלקחת אותו לחתן".
המחותן שמע את הדברים, שלפתע נראו לו כאמיתיים, ושיקרא כיון דעייל עייל, ומיד נהפכה לו השמחה לתוגה, ובלבו גמר שמיד אחרי שבת יבטל את השידוך הקלוקל הזה, כי לא יתכן שבתו המצויינת תיפול בפח עם בחור ריק שכזה. הבחור ראה שפתאום פני חמיו השתנו לרעה ואיננו כתמול שלשום, ולא הבין מה קרה על מה הסער והזעף הגדול הזה, אך לבו ניבא לו רעות… וכך עברה לה השבת בהרגשה רעה ומאוכזבת, כשהוא מרגיש כאילו האדמה בוערת תחתיו.
רבנו עמד אז בסמיכות לאבי הכלה ושמע את דברי הבלע שאמר אותו צר עין, וכולו נדהם. איך אפשר לשפוך את הדם של כמה נפשות יקרות בכמה מילים חלקלקות. ומצד שני כבר היתה לו היכרות עם אותו חתן מימים עברו, והוא ידע בוודאות שכל הדברים הללו הם בשקר יסודם, הורתם ולידתם בתוך מעבועי הקנאה והשנאה, אפילו טיפת אמת אין בהם. 'אם משמים סיבבה ההשגחה העליונה שאשמע את הדברים הללו – אומר רבנו בלבו – אות היא כי עלי לפעול דבר מה בענין, להציל עשוק מיד עושקו'.
אלא שהשאלה הגדולה היא, מה לעשות? הרי אחרי שאותו אדם שהוא כביכול ידיד של אבי הכלה אמר את מה שאמר, שוב לא יתייחס אל דברי אברך צעיר לימים, אלא מיד יבטלם כעפרא דארעא. ישב וחשב במשך כל השבת על דרכי הפעולה, מה אפשר לעשות, והעלה חרס בידו. במוצאי שבת חזר לביתו בבני ברק, אבל המחשבות עדיין היו בתל אביב, אסור להעלים עין מזה. ובאותו לילה מרוב צער ויגון לא נרדם. "נדדה שנת המלך… כדת מה לעשות. אך פותר אין…
ביום ראשון בבוקר יצא כדרכו מביתו בשעה הקבועה ללמוד בכולל פוניבז', בדרך הוא פוגש את הגאון רבי דוד פרנקל זצ"ל מתלמידי מרנן החזו"א והגרי"ז מבריסק, שהיה בידידות גדולה עמו. כבר ממרחק הבחין ר' דוד פרנקל כי פני ידידו עצובות ומדוכדכות, מיד התקרב אליו בתמיהה: "מה קרה, מדוע פניכם רעים היום". רבנו מקיים את המקרא "דאגה בלב איש ישיחנה" ומשיח את דאגתו בפניו. ר' דוד פרנקל קובע בנחרצות ואומר: "לך עכשיו מיד אל הרב שך, תספר לו את כל הענין, אולי הוא יוכל לעזור בזה". וכדבריו אכן עשה, במקום ללכת לכולל פנה לעבר בית הרב שך וסיפר לפניו את כל פרטי המעשה, כשהוא מסיים ואומר שחייבים להציל את הבחור הזה מאותה הוצאת שם רע שהעלילו עליו.
הרב שך שומע, אבל אומר: "אני לא מכיר את הבחור הזה, הוא אינו מתלמידי הישיבה, ואיך אני יכול להמליץ עליו ולשבח אותו בדברים שאיני יודע שהם אמיתיים". עונה לו רבנו: "אבל אני מכיר אותו, ויודע בוודאות שכל ההשמצות הללו הן שקר והוא בחור מעולה משכמו ומעלה". אמר הרב שך: "אם אתה מכירו זה מספיק לי", ומיד לבש את הכובע והחליפה ופסק ואמר: "בא ניסע יחד לתל אביב". רבנו רצה להזמין מונית, אך הרב שך ממאן ואומר: "ניסע באוטובוס". עולים לאוטובוס, כשרבנו רוצה לשלם לנהג בשביל שניהם, הרב שך מתערב ואומר: "אני אשלם גם בשבילך". שניהם מתיישבים זה לצד זה, ובמשך כל הדרך הרב שך חוקר את רבנו בדרישות וחקירות על אודות הבחור, מהו ומה טיבו, וסמך את ידו על כל דבריו.
כשהגיעו לכתובת הנדרשת, ירדו שניהם מהאוטובוס והלכו יחדיו ברחובות העיר עד שהגיעו לבית אבי הכלה. הרב שך דופק בדלת, האב והאם פותחים ומופתעים לגלות בפתח ביתם את ראש הישיבה הגדול ששמעו יצא למרחקים. הרב שך, ללא הקדמות מיותרות מתחיל בדבריו ואומר: "הזדמן לי להיות כאן באזור לצורך ענין מסויים, וכשעברתי כאן אמר לי האברך הזה שהבת שלכם זכתה להתארס עם בחור פלוני. אמרתי לעצמי: אי אפשר לעבור כאן בלא לעלות ולאחל לכם ברכת 'מזל טוב' ולספר לכם על הזכיה הגדולה בה זכיתם. הבחור הזה הוא בן בית אצלי, הוא בחור חשוב מאוד, מלא וגדוש בתורה וביראת שמים, הוא יגע ועמל בתורה בכל כוחו, ועתידו לגדולות ונצורות". ובדברים הללו המשיך והפליג בשבחים עצומים על אותו בחור – בזמן שבאמת לא הכירו כלל וכלל. עד שראה שאכן נחה דעתם של ההורים, והשמחה שבה לשרות בביתם, אז סיים ואמר: "אשריכם שזכיתם לכזה חתן, הוא בחור מיוחד מאוד". ובלבביות נפרד מהם בברכה ושלום.
ברור שאחרי כאלו דברים ברורים ששמעו מפי ראש הישיבה, סר הספק מעליהם, ושוב לא השגיחו בדברי ההבל שאמר אותו אדם, ובנו בית נאמן בישראל.
כאשר הרב שך קיבל את ההזמנה לחתונה מהורי הכלה, הראה את ההזמנה הזו לר' דוד פרנקל ואמר לו: "אתה רואה את ההזמנה הזו, יש לי יד בשידוך הזה"…
והיה רבנו מסיים ואומר: "היום הבחור הזה הוא כבר סבא לנכדים, וכלל אינו מעלה על דעתו מה פעל הרב שך למענו…".
(שלמים מציון)