נושא בעול עם חברו
"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב, יא)
כתב רש"י: "וירא בסבלתם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". משה רבנו נבחר להיות מנהיגם של ישראל משום המדה הזו שהייתה בו, נושא בעול עם אֶחָיו.
וזה לשון רבותינו במדרש (שמות רבה א, כז): "מהו 'וירא' – שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם. שאין לך קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקך והלכת לראות בצערן של ישראל, והנהגת להם מנהג אחים – אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב: 'וירא ה' כי סר לראות', ראה הקדוש ברוך הוא שסר משה מעסקיו לראות את סבלותם של ישראל, לפיכך: 'ויקרא אליו אלקים'".
הסבא מקלם זצ"ל מצביע על אותו מטבע לשון, שמלמד אותנו מהו יסוד הגאולה:
אצל משה רבנו נאמר "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". ומה התוצאה? "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקִים" (שם, כה), ופירש רש"י: "וידע אלקים – נתן עליהם לב ולא העלים עיניו".
משה רבנו נתן את לבו ועיניו לבני ישראל, ומשום כך גם הקב"ה נתן את לבו למענם ולא העלים את עיניו מהם. נתינת הלב לזולת הוא היסוד והשורש לגאולה.
וחלילה יכול להיות גם להיפך. משה רבנו הסתובב שנים על גבי שנים עם תמיהה עצומה: מה קורה פה? למה כל האומות יושבות איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ורק עם ישראל כל כך סובל? למה לוקחים להם את התינוקות וזורקים אותם לים, או משקעים אותם בחומות הבניין? למה עבודה של נשים ניתנת לגברים, ועבודה של גברים ניתנת לנשים? על מה ולמה כל הסבל הזה?
אבל הגיע הרגע שהוא הבין, וההבנה הזאת הכניסה בו פחד. הכתוב אומר (שם, יד): "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר". מפרש רש"י: "ויירא משה – דאג על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר: מעתה שמא אינם ראויים להיגאל. ויאמר אכן נודע הדבר – נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך". זה מה שקורה כשיש ביניהם דלטוריה – מחלוקות ולשון הרע.
מדהים לחשוב על הדברים. בני ישראל עבדו במצרים עבודה זרה, ועד כדי כך שנשאלה השאלה, בקריעת ים סוף: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה – מה השתנו אלו מאלו", ולא זו בלבד אלא שחז"ל אומרים שבמצרים הם ביטלו מצות מילה. אבל כל זה עדיין לא מיישב למשה את תמיהתו מה חטאו ישראל להיות נרדים בעבודת פרך ולא לזכות לגאולה. עבודה זרה וביטול ברית מילה עדיין אינם סיבה מספקת להמשך הגלות האיומה במצרים. עליהם לא אמר משה "אכן נודע הדבר". מתי הוא כן הבין את סוד הגלות? כשראה אצל בני ישראל מחלוקת, שאחד מכה את השני, אין אחדות, אין נשיאה בעול של האחד עם חברו. "אכן נודע הדבר", זה סוד הגלות.
ומה סוד הגאולה? ההיפך: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".
כתוב בפסוק (חבקוק ב, א): "עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר". ובילקו"ש (חבקוק רמז תקסב) כתב וז"ל: "מהו מצור? שצר לו צורה ואמר: איני זז מכאן עד שתענני, שנאמר ואצפה". הנביא צר צורה ברצפה, כמו חוני המעגל, ואמר: ריבונו של עולם, אני לא יוצא מכאן עד שתגיד לי מתי עם ישראל נגאלים.
ממשיך המדרש: "אמר לו הקב"ה: בן תורה אתה, ולא עם הארץ אתה. לך כתוב אל"ף בלוח ואחר כך תאמר הודיעני את הקץ".
ויש להבין מה כתוב כאן. הרי זה ממש מדרש פליאה.
האדמו"ר ה"אהבת שלום" מויז'ניץ זצ"ל אומר דבר מדהים: הנביא ביקש לדעת מתי עם ישראל נגאלים. הוא הודיע כי לא יצא מהעיגול לפני שידע. אמר לו הקב"ה לכתוב את האות אל"ף. ההבדל בין המילה "גלות" לבין המילה "גאולה" היא באות אל"ף. כשיש אל"ף – אחדות – יש גאולה. הגאולה תבוא כשעם ישראל יהיו מאוחדים. כל עוד יש ביניהם דלטוריה, שהיא היפך האחדות – הגלות תימשך.
מעלתו של משה רבינו היתה במה שנתן עיניו ולבו על אֶחָיו הסובלים. כתובות כאן בעצם שתי מדות: המדה הראשונה היא בעיניים – להסתכל מה קורה מסביב. לפעמים אדם יכול להתפלל בצורה רצינית ביותר, והוא שקוע כל כך בתפילה עד שאינו מבחין בשכן שלו שהפסיק לחייך. לפעמים אדם יכול ללמוד בשטייגען רציני ביותר, והוא שקוע כל כך בלימוד עד שאינו מבחין בעצב שעל פני חברו בכולל. הדבר הראשון שנדרש מאדם הוא לשים עין. להתבונן. לראות מה קורה עם הסובבים אותו, לראות כשעובר עליהם משהו.
המדה השנייה היא בלב. אחרי שראית בעיניים יש צורך בשימת לב. להתבונן עמוק ולרדת לשורש העניין. מה הסיבה שהלה הפסיק לחייך? מה הסיבה שהוא מסתובב בלי מצב רוח? זוהי נשיאה בעול. להבין מה כואב לשני, להיכנס לתוך המצב שלו, להרגיש את הכאב שלו ולחלוק עמו בכאב, להטות שכם ולשאת יחד אתו את המשא הכבד.
למשה רבנו היו את שתי המידות הללו, הוא גם נתן את עיניו וגם שם אל לבו.
כתוב בפסוק (שמות ב, ה): "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר", ואמרו חז"ל (מגילה יג ע"א) שהיא התגיירה וירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. נשאלת השאלה: היכן יש לכך רמז בפסוק?
יש מבארים שהרמז נמצא בסיפא של הפסוק: "וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ".
בת פרעה רואה תיבה רחוקה ושומעת קול של תינוק בוכה שבוקע מתוכה. היא מגלה אכפתיות, עד כדי כך שהיא שולחת את ידה, למרות שעל פי כל הגיון אין סיכוי שהיא תגיע עד התיבה. אבל כואב לה הלב. "ותחמול עליו" – למרות שהיא יודעת שהתינוק הוא מילדי העברים. אם יש נשיאה בעול שכזו – סימן שקודם לכן היא טבלה מגילולי בית אביה והתגיירה. רק לב של יהודי מגלה אכפתיות שכזו.
הסטירה ומה שעומד מאחוריה
שמעתי פעם סיפור מדהים:
בתקופה שבירושלים שרר עוני גדול וכמעט שלא היה מה לאכול, עלה רעיון בדעתו של רבי זליג ברוורמן, מיקירי קרתא דירושלים. בימי שישי, לאחר שכל בעלי המכולת סגרו את החנויות, הוא אסף לביתו את כל החלות שנותרו, ובמקום שיישארו כאבן שאין לה הופכין עד יום ראשון, ואז יזרקו אותן, הוא פתח גמ"ח: ביום ששי בין שלוש לארבע חלוקת חלות חינם אין כסף לעניי ירושלים.
שבת קייצית אחת, בשעה שבע בערב, דקות ספורות לפני כניסת השבת, דופק אצלו יהודי: "ר' זליג! אני צריך חלות לשבת".
"תאמין לי", השיב לו רבי זליג, "הייתי רוצה לתת לך, אבל אין לי מה. הגמ"ח הוא בין שלוש לארבע עכשיו שבע, כל החלות נגמרו".
"לא הצלחתי בשום אופן לבוא בין שלוש לארבע ועכשיו נותרתי בלי חלות. אולי בכל זאת תמצא משהו בשבילי", התחנן היהודי.
"תבין אותי", ביקש ר' זליג. "חילקתי את כל החלות, ולעצמי השארתי בצמצום. עם כל הרצון הטוב שיש לי לעזור לך – חלות אין לי לתת לך".
"אין לך??" פראך!… נתן לו סטירה מצלצלת על לחיו, וברח החוצה.
רבי זליג ההמום קרא לעברו: "חכה! חכה! אל תברח", ורץ לכיוון המטבח.
הלה היה בטוח שרבי זליג הולך להביא איזה מטאטא או מגב, והגביר את מהירותו. אך רבי זליג היה מהיר יותר: הוא לקח את כל החלות שלו, ארז אותן בסל, רץ אחרי האיש ונתן לו אותן עם חיוך על הפנים, תוך שהוא מאחל לו שתהיה לך שבת יפה, שמחה וטובה.
כשהעני התרחק ניגשה הרבנית לבעלה ושאלה: "בעלי היקר! אני לא מבינה אותך. ממה נפשך, אם לדעתך יש לתת לו את החלות שלנו – למה לא נתת לו אותן מיד? למה חכית לסטירה שלו? ואם אתה סבור שלא צריכים לתת את החלות שלנו – למה בגלל סטירה כן נתת?"
"יש לך טעות", השיב רבי זעליג. "את חושבת שנתתי את החלות בגלל הסטירה? מה פתאום! ממש לא! נתתי את החלות בגלל מה שמסתתר מאחורי הסטירה. אדם נורמטיבי לא מרים ידיים כלל, ובפרט לא על בעל גמ"ח. וכי אני חייב לו משהו? אם הוא נתן סטירה סימן שסלעים יושבים לו על הלב. משהו מעיק עליו, וזה התפרץ, כמו הר געש. מי יודע, אולי למשל, אשתו אמרה לו: 'אם השבת אתה לא מביא חלות – תישאר בבית כנסת, אל תחזור הביתה'… נתתי לו את החלות לא בגלל הסטירה אלא בגלל מה שמסתתר מאחוריה".
זה נקרא לתת עיניים ולב. לזהות מה קורה עם השני, מה עובר עליו, מה מסתתר מאחורי המסכה. לחיות אותו, להרגיש אותו ולשאת ביחד אתו את החבילה. זוהי נשיאה בעול, שהיא אחד מקנייני התורה.
השמלה לא יאכנע
פעם אחת הלך רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ברחובה של העיר בני ברק וראה ילדה קטנה בוכה. הוא התכופף אליה ושאל: "למה את בוכה"?
"אמא קנתה לי שמלה חדשה", השיבה. "והחברות שלי אמרו לי שהשמלה הזאת לא יפה. היא יאכנע".
"השמלה שלך מאד יפה", השיב לה רבי יחזקאל. "היא ממש לא יאכנע. אני אגיד לנכדות שלי שיקנו כזו שמלה". כשראה שהיא מחייכת מאוזן לאוזן המשיך לדרכו.
שאל אותו זה שהתלווה אליו: "וכי עכשיו הרב יעצור ליד כל ילדה שתבכה? מה יש להתרגש מהבכי, זה בסך הכל השפה של הילדים, ככה הם מדברים… אם הרב יבוא איתי לגינה, הוא יראה שפעם ילד בוכה ופעם ילדה בוכה. ככה זה אצל ילדים. מה הרב מתרגש?"
"אומר לך מפני מה אני מתרגש", השיב רבי יחזקאל. "הדבר הגדול היותר בעולם הוא להיות דבק בקב"ה. חז"ל אומרים: איך דבקים בה'? על ידי שדבקים במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. ואני מוסיף עוד דבר אחד: מה הוא מסיר דמעות מפניהם של עם ישראל, שנאמר (ישעיהו כה, ח) 'וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים', אף אתה תשתדל להסיר דמעה מעל פניו של כל יהודי, וב"ה זכיתי להסיר דמעה מעל פניה של ילדה והיא התחילה לחייך. זהו דבר גדול וחשוב מאד".
לראות מה כואב לילדה ולשמח אותה – זוהי דבקות בה'. הנשיאה בעול, להפוך עצב של השני לשמחה – זו הליכה בדרכי הקב"ה.
(רבי יעקב שיש שליט"א- דורש טוב שמות)