בעת מלחמה נדמה כי הנצחון משג על ידי פעלות טבעיות ושמוש בכלי נשק, אך האמת היא כי זוהי רק ההשתדלות. הנשק היעיל באמת ובתמים הוא התפלה. זהו כח עצום שאין דומה לו, כח המכריע מערכות וקובע נצחונות.
רבי אריה שכטר זצ"ל מפרש על פי זה את דברי יעקב אבינו ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב). לכאורה קשה, שהרי יעקב לא היה זה שכבש את שכם, אלא בניו שמעון ולוי. ואם כן, כיצד טען יעקב ששכם שיכת לו, שהוא זה שכבש אותה, וביכלתו לתתה למי שהוא יחליט?
התשובה לכך היא ששמעון ולוי אמנם היו גבורים, אבל בדרך הטבע שני אנשים אינם יכולים לנצח עיר שלמה. בדרך הטבע לא היתה כל אפשרות ששמעון ולוי יצליחו לחסל את כל אנשי שכם. אך כאשר ראה יעקב כי בניו הכניסו את עצמם לסכנה גדולה, הוא נעמד לפני הקב"ה בתפלה ובבקשה. ובזכות זאת עלה בידי שמעון ולוי לכלות את אנשי שכם. וזהו שמבאר תרגום אונקלוס על הפסוק "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" – "בצלותי ובבעותי", כלומר בתפלתי ובבקשתי. וכיון שכל הנצחון לא השג בדרך הטבע, אלא אך ורק בזכות תפלותיו ובקשותיו של יעקב, הוא היה רשאי לתת את שכם ליוסף.
ברשות יעקב היה נשק יעיל הרבה יותר מקשת ומחרב, יעקב נחן בכח התפלה. הנשק הזה סיע לעם ישראל לארך כל ההיסטוריה והגן עלינו במצבים הכי קשים. עד דורנו אנו זוכים אנו לראות ישועות על טבעיות בזכות כח התפלה, כפי שראינו בעינינו במלחמת ששת הימים, כיצד כל עם ישראל עמד בתפלה, וכל מי שהיה לו מח בקדקדו הבין שכל הנצחון הבלתי צפוי לא בא בדרך הטבע, אלא אך ורק בזכות התפלות שבקעו מעמק לבם של המוני בית ישראל.
בשנת תשי"ז התנהלה מלחמת קדש בין ישראל למצרים. במערכה זו ארעו נסים גדולים ועצומים, ובסופה נכבש חצי האי סיני בידי ישראל. בתו של הרמטכ"ל משה דין, שהיתה סופרת ועתונאית, כתבה ספר על מלחמה זו. בספרה היא מתארת את חסר האחריות המשוע בו נהגו ראשי הצבא.
החילים נכנסו למדבר סיני עם משאיות של חברת "תנובה" ונסעו על גבי דיונות חול גבוהות. אנשים בעלי אחריות היו אמורים לקחת בחשבון את הסכנה שהמשאיות יתבוססו בחול, ולכרך על גלגליהן שרשראות של ברזל מיחדות שנועדו לנסיעה בתנאי שטח קשים. אך ראשי הצבא זלזלו ושלחו את המשאיות כמות שהן, ללא כל אמצעי שיאפשר להן לעבר את החולות בשלום. בנוסף לכך, ארעו במלחמה מחדלים רבים, שנבעו מחסר אחריות ומחסר תקשרת מתאימה ועלו לנו בקרבנות רבים. היתה זו תוצאה של האמון המפרז ב"כחי ועצם ידי".
איך בכל אפן הצליחו בסופו של דבר להתגבר על המצרים חרף ההתארגנות הכושלת? היה זה בזכות תפלתו של האדמו"ר מבעלז זצ"ל. באותה תקופה גופו היה תשוש, והוא כמעט ולא היה מסגל ללכת בכחות עצמו. כשנזקק לעבר מחדר לחדר בביתו או להגיע לבית המדרש, נאלצו המשמשים לשאתו על גבי כסא.
והנה, לפתע בקש האדמו"ר לעמד על רגליו. וכך הוא עמד במשך עשרים וארבע שעות תמימות, כששפתיו לוחשות תפלה נרגשת. החסידים לא הבינו את המתרחש לנגד עיניהם ובהו באדמו"ר בהשתוממות, מבלי לדעת מהיכן אזר את הכחות המפלאים הללו בגילו המפלג, כשגופו חלוש ורפה.
בחלוף עשרים וארבע שעות התישב האדמו"ר במקומו, ובו ברגע נודע כי הקרב הכרע לטובת עם ישראל. אין ספק כי היה זה בזכות תפלתו ובקשתו של האדמו"ר, כפי שאמר יעקב אבינו: "בצלותי ובבעותי".
(אוחילה לא-ל)