"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי".
מאת: הרב ישראל היימן
בימים האחרונים פגש אותי בחור יקר בעל תשובה שזה מקרוב בא ולומד בישיבה החשובה לבעלי תשובה אור החיים שבירושלים עיה"ק.
הוא כבר לא ילד צעיר, עמוק בשנות העשרים המאוחרות, בתקופה האחרונה הוא זכה לחזות באור האמת ולהיכנס לישיבה הקדושה. בקושי חלפה תקופה קצרה של לימוד והתמדה, התחלה של עליה בסולם התורה וההתמדה וכבר פרצה לה מלחמת חרבות ברזל.
מיודענו שביקש להישאר בעילום שמו, קיבל הודעה על מילואים מיידים עם תחילת הלחימה. הוא בשום פנים ואופן לא רצה לעזוב את הישיבה וניסה בכל דרך להימנע מלצאת מבית היין אל ארץ לא זרועה… כשכלו כל הקיצין והיה נראה שאין ברירה הוא נכנס אל גדול מחזירי התשובה ראש הישיבה הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א וביקש את ברכתו ועצתו. הרב ששמע את כל הפרטים אמר לו, שנראה שרצון ה' שהוא אכן ילך לשם. אבל אמר לו שיש בזה מעבר לסיכון החיים גם סכנה רוחנית.
"אבל לך יש שליחות"! אמר לו הרב.
"אם אין לך ברירה ואתה הולך לשם, התפקיד שלך הוא לקדש שם שמים דווקא שם"!
הבחור הרגיש שהוא נתלש ממקור החיים, אבל אחרי כאלו מילים של ראש השיבה הוא התעודד מעט והלך לשם כשהוא מצויד בברכתו.
חודשיים הוא היה שם. הראש שלו נתון כל הזמן מלבד בתפקיד הצבאי אותו הוא אמור לבצע, באיך לקדש שם שמים.
הוא הסב את תשומת ליבם של חבריו לניסים, קרא איתם תהילים, לימד את מי שצריך ללמד קריאת שמע והלכות בסיסיות אותם הוא יודע, חילק ציציות והפנה שאלות לרבנים בישיבה ומחוצה לה.
בקיצור, פעילות קירוב לכל דבר ועניין. מילותיו של ראש הישיבה ליוו אותו בכל צעד ושעל.
לפני כמה ימים הוא קיבל חופש וחזר לישיבה. הוא חזר כמו שיכור הצמא ליין… ברגע שיכל, הוא כבר היה בבית המדרש ובכיתת השיעור להמשיך ולעלות בית ה'.
בסיום השיעור ביום חזרתו הוא ביקש במפתיע את רשות הדיבור.
רק לפני כמה ימים, פותח הבחור בסיפור מרטיט. נכנסנו לאיזה מקום מסוכן. אסור לי לספר איפה בדיוק. בשני טורים ארוכים, מצוידים בעשרות קילוגרמים של ציוד כל אחד. אני הולך אחרון בטור מחפה על כולם.
עברנו בשביל כלשהו ואחרי שהטור כולו התקדם אני מזהה משהו שנראה כמו בור ביוב.
צריך להבין שבעזה כל בור ביוב חשוד כמנהרת טרור וכל עץ שמונח על הרצפה הוא אולי הסוואה של פתח מאיים…
אני מבקש ממפקד הכח לזרוק רימון לתוך הבור לוודא שלא נשקפת משם סכנה. המפקד מתמהמה קצת עם התשובה ואני דוחק בו שוב. זו האחריות שלי כמחפה אחוֹרִי לראות שלא נשאר שום איום מאחור שיכול להפתיע אותנו.
המפקד עדיין לא אישר, אני פשוט מודיע לו שאני זורק את הרימון. משחרר את הניצרה וזורק.
כל זה לוקח שניות מספר, אבל כשבודקים בנוהל רגיל את הפתח אחרי הפיצוץ ומגלים שזו אכן הייתה מנהרה, נדהמים כולם לגלות שני מחבלים שהרימון שזרקתי שלח אותם לגהינום…
המקום בו הם היו כשהרימון שלי פוצץ אותם הוא על פתח המנהרה ממש. כנראה סיפור של כמה שניות בודדות עד שלא הייתי עומד כאן ומדבר איתכם…
שאלתי את הבחור הצדיק הזה מה התובנה שלו מהסיפור הזה. מבחינתו הכל ברור… הלכתי לשם עם שליחות של קידוש שם שמים, פלא שרואים ניסים כאלו?
אמרתי לו שדומני שהמסר מהסיפור הזה כתוב בפרשת השבוע.
בברכת יעקב ליוסף כאשר הוא נותן לו את שכם כירושה נוספת על אחיו הוא מתייחס לצורה בה נלחמו אחיו בשכם ומצהיר: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי".
פשוטו של מקרא מורה על המלחמה שניהלו בחכמה שמעון ולוי, אמנם גם התרגום אונקלוס וגם רש"י הק' מפרשים את החרב והקשת כתפילה ובקשה.
לאמור, שאכן מלחמה אי אפשר לה ללא חרב וקשת, אבל צריך לידע אל נכון שלא אלו עושים את המלחמה. לא תחבולות המלחמה הן הנוצחות והכובשות. התפילה והקשר עם בורא העולם והדביקות בו הם אלו שעליהם עומד כל העניין.
הנה אתה היית שם, סיימתי, ראית גם את החרב והקשת. לא היה מנוס מלהשתמש בהם. אבל השכלת לקחת עמך את דברי ראש הישיבה שהאיר את עיניך לראות שהצורה האמיתית בה מתנהלת הלחימה היא המימד הרוחני וקידוש שם שמים ועל כן זכית לנס גלוי כל כך.
אנו בני התורה, תומכי הלחימה האמיתיים לא נרפה ולא ננוח וכל עוד זקוקים עמך בית ישראל לרחמי שמים מרובים ולניצחון על אויבנו הקשים, נעמוד על המשמר להרבות כבוד שמים עוד ועוד, נגדיל תורה ונאדירה ולא נרפה מהתפילה והבקשה עד שירחם ה' עמו ובא לציון גואל במהרה.