לפני מספר שבועות השתתפתי בחתונה מרגשת.
החתן היה בחור שלפני כמעט עשור נכנס לישיבה של בעלי תשובה בה שימשתי כאברך חונך. הוא היה אז בחור צעיר בן ארבע עשרה והתמודד עם סיפור חיים מרגש מאד.
הסיפור שלו שווה מאמר נפרד, אבל אנקדוטה אחת ממנו שייכת לפרשת השבוע.
כשהוא נכנס לישיבה לא היה לו ידע כמעט בלימוד הגמרא. הוא ידע מעט מאד על סגנון הגמרא ומבנה הלימוד בה. עם הארמית הוא לא הסתדר בכלל. כל השפה, צורת החשיבה, והמושגים, כל אלו היו זרים לו לחלוטין.
דבר אחד היה לו בשפע. 'כח רצון'… כח עיקש וחזק של רצון בלתי נגמר ללמוד ולדעת את תורת ה'. לעלות ולהתעלות. וזה היה פשוט מעורר השראה.
ישבתי איתו חודשים ארוכים יום יום, במשך שעתיים של סדר א'. למדנו מסכת מכות מתחילתה בעמל ויזע רבים. הלימוד כלל הסבר ושוב הסבר, ליטוש הפרטים ושיוף ההבנה של השקלא וטריא.
מי שלא חווה את הלימוד עם מתחילים לא יבין את מה שאני כותב כאן… כל שאלה בגמרא צריכה הסבר וחזרה על מה שנכתב קודם כדי להבין מה ההקשר של השאלה לכאן. כשסוף סוף מבינים את השאלה מתחיל כל 'הסרט' מחדש כשמנסים להבין את התירוץ… הסבר של התירוץ, הבנה של כל הפרטים, אז צריך להתחיל להסביר שוב מהתחלה מה הייתה הנחת היסוד, מה השאלה ואיך התירוץ עונה עליה…
התייגענו כהוגן. אבל על דבר אחד לא וויתרתי. על הסיכומים.
אחרי כל מסע כזה, בסוף כל קטע ביקשתי ממנו לסכם את הנלמד. בדרך כלל כל מה שתיארתי כאן התחיל מהתחלה כאילו לא למדנו עדיין כלום… אבל בסוף הוא הבין, הייתה לו מחברת גדולה שהתמלאה לאט לאט בסיכום של עמוד ועוד עמוד.
כך הגענו עד דף ו'.
אני לא זוכר אם אז עברו בישיבה למסכת אחרת או שבדיוק אז הסתיימה התקופה בה לימדתי בישיבה ועברתי למקום אחר. מכל מקום שם בדף ו' נפרדה דרכנו הלימודית. אז הוא כבר היה במצב שהוא לא צריך את העזרה המאסיבית הזו. בשיתוף עם כלל רבני הישיבה כמובן, הוא הפך לאט לאט לבחור למדן שיודע ללמוד ולחדש מעצמו. בסיומה של תקופה הוא עבר ללמוד באחת הישיבות החשובות וכאמור לפני כמה שבועות הוא התחתן וזכיתי לשמוח איתו בשמחתו.
באחת הפעמים בהן ביקרתי בישיבה שם, עוד בטרם עבר משם לישיבה החשובה בה הוא למד בשנים האחרונות, מיד כשנכנסתי הוא בא אלי בהתלהבות, "אתה יודע, אנחנו לומדים מסכת מכות"… לא זכרתי בכלל שלמדנו יחד את המסכת הזו והגבתי בחיוך, לא הבנתי ממה הוא מתלהב. "אתה לא זוכר? מכות למדנו ביחד"…
הוא לא חיכה לתגובה ופנה אל מקומו בבית המדרש, מתחת לגמרא הגדולה הוא שלף את המחברת הסגולה והראה לי את הסיכומים שהוא שמר מאז. 'אני משתמש בזה היום, גם כדי להבין את הגמרא, וגם כי זה כל כך כיף להיזכר בעבודה ובעמל של אז'…
דמעות עמדו בעיני. בבת אחת חזרתי לאותו חורף מייגע ומענג… בעיקר ריגש אותי לראות איך הוא מתרפק בגעגוע לאותו עמל ויזע, איזה שמחה גורמים לו עכשיו אותם דמעות ואנרגיה שהוא השקיע אז. זה המחיש לי יותר מכל את אמרתו של החפץ חיים בפרשתנו.
"יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים" – יששכר מטה את שכמו לסבול כחמור וברש"י מבואר שהסבל הוא עול התורה. שואל הסבא קדישא מראדין זללה"ה, מדוע עמל התורה משול לחמור? גם במסכת ע"ז הדימוי מובא בהרחבה, "לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא". מדוע אם כן נמשלה התורה לחמור ולשור?
אלא שהביאור בזה הוא שהשור כוחו לחרוש, הוא עמל בקושי בשדה לחרוש את התלמים, לחרוץ את האדמה, זה הכח שמצמיח את הצמחים. אחרי כל זאת בשביל להנות מהם צריך את החמור שיסחוב על גבו את התבואה אל הבית ולשוק. אם הם יישארו בשדה לא יועיל לאף אחד עמלו הנורא של השור, כל העבודה תרד לטמיון.
הלימוד בעמל נמשל לשור. לחרוש בעומק את אדמת המוח, להעמיק חקר בעמל גדול. אז צומחת מתיקות התורה וידיעתה. אבל בלי החזרה עוד ועוד המקנה את התורה לבעליה אין אפשרות להנות מהטוב הזה.
מבאר החפץ חיים זצ"ל, שבט יששכר היו שוורים בלימוד התורה בעומק העיון ובעמל התורה שהביאו אותם לחידוש בה ולפירות מתוקים, אבל הצטיינותם המיוחדת והברכה של יעקב להם הייתה דווקא על חמור למשא, חזרה שוב ושוב עד שהם יקנו בתורה קניין נצח ויזכו להיות פוסקי ההלכה והדיינים בכלל ישראל.
זוהי כוחה של חזרה. כחמור למשא. ויט שכמו לסבול עול תורה, זה קשה אבל מתוק מאין כמוהו!