"הא, ערב שבת, ערב שבת"
- בתפילת שחרית של יום ששי, כשהיו מגיעים לשיר של יום. היה מרן הרח"ם שיינברג זצ"ל מזכיר בחיבה מיוחדת ואומר: "היום יום ששי בשבת", בהתפעלות: "הא, ערב שבת, ערב שבת".
- כשהיו לו ילדים בבית היה מגיע מוקדם
למרות שקידתו העצומה, כשהיו לו ילדים בבית היה מגיע מוקדם ועוזר בהכנת המעשיות לשבת. בנותיו מספרות שבמשך ההכנות היה חוזר ואומר בפיו "לכבוד שבת קודש". כילדות קטנות הכניסה בהם הכרזה זו את חיות ההכנה לשבת קדש, שגם הן בהכנותיהן הרגישו את קדושת השבת.
- ובירך את כולם בסבלנות
לאחר התפילה היה מברך את כל הבאים להתברך בברכת הבנים, יברכך ד' וגו'. רבים היו עולים לביתו לקבל את ברכתו וקיבל את כולם בשמחה וסבלנות למרות שזה ארך זמן רב. בפרט בשנים האחרונות החלו מאות רבות מגיעים מדי ליל שבת, ובירך את כולם בסבלנות, עד החודשים האחרונים בהם נחלש מאד ובירך את כולם בבת אחת.
- איזה תענוג יש למעלה מזה
לילות שבת התייחדו בלימוד של שעות ארוכות רצופות. פעם הביע את התענוג הגדול של לילות שבת הארוכים של החורף באזני רבי יהודה טרופר. שאלו רבי יהודה למה כוונתו, וענה כי בליל שבת חורפית הוא לומד כשמונה דפי גמרא ברציפות ובלי שום הפרעה, איזה תענוג יש למעלה מזה.
- בשבת עצמה לא הוציא מפיו דברי חול.
הוא החל בהנהגה זו בערך בגיל שלושים. היה זה כשאחת מבנותיו חלתה, רבינו קיבל אז על עצמו כמה הנהגות לרפואתה, ביניהם תענית דיבור בשבת (ובנוסף, שלא ליטול ידיים רק בסעודת מצוה ועוד). הוא הקפיד על הנהגה זו ולא דיבר דברי חול, וכאשר שאלוהו בעניני חול ענה בלשון הפסוק: "מזמור שיר ליום השבת"… כאשר נצרך לומר דבר מה היה אומרו בלשון פסוק. בשבת אחת ליווהו אברך לקידוש שערך אחד האברכים לרגל הולדת בתו, רבינו לא מצא את הבית ורמז לבן לוויתו שישאל מישהו את הכתובת באמרו: "שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך".
- להשמיע דברים ביקרא דאורייתא של החתן.
יצויין שלעתים נדירות כאשר סבור היה שיש לדבר, שינה מהנהגתו. כך סיפר הג"ר יצחק אייזיק טנדלר מראשי ישיבת רבינו יעקב יוסף, שפעם היתה שמחה בבית הכנסת ורבינו השתתף בה. בקידושא רבה כיבד כמה רבנים לדבר ואילו את רבינו לא כיבד, ביודעו שנזהר שלא לדבר רק דברי תורה. אולם רבינו ביקש לדבר. הוא היה סבור שנחוץ היה להשמיע דברים ביקרא דאורייתא של החתן.
- אך אחותי אלמנה שנים רבות, וכנראה ראה שהיא זקוקה לכך
רבינו היה מדייק להגיע הביתה שלא להדאיג את הרבנית. פעם הבחינה הרבנית שהוא מאחר ויצאה לחדר המדרגות להמתין לו, וראתה שמשוחח עם אחותה הרבנית אסתר שטרן, עמד ושוחח איתה בנינוחות על דא ועל הא. היו אז בבית שני אברכים שחיכו לו, והיא הסבירה להם: רבינו מעולם לא משוחח בשבת דברי חול, גם איתי לא. אך אחותי אלמנה שנים רבות, וכנראה ראה שהיא זקוקה לכך, ואם כן זה לא דברי חול, זו מצוה של "ולב אלמנה ארנין". יצויין עוד, למרות שרבינו לא דיבר בשבת גם לא עם הרבנית, בהסכמתה ואצילות מידותיה, היה מאזין למה שסיפרה ברוב קשב. בדרך כלל היתה אוכלת בביתם אחות הרבנית מרת רוחמה שיין ע"ה מאז שנתאלמנה, רבינו היה מקשיב בסבלנות נפלאה למה שסיפרו ורצו שישמע, ורק כאשר סיימו לספר חזר לספר שהחזיק ביד.
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')