מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל סיפר עובדה נפלאה על המהר"ל מפראג:
כשהגיע המהר"ל לפרקו, הוא השתדך עם בתו של אחד מעשירי אירופה. אבי הכלה התחייב לדאוג לפרנסתו ולכל צרכיו של החתן המופלג, כדי שיוכל ללמוד במנוחה לאחר נישואיו, אך בתוך תקופת האירוסין התהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו.
העשיר שלח לחתנו מברק המודיע לו כי לצערו הרב לא תהיה לו אפשרות לעמוד בהתחייבותו, ואי לכך הוא משחרר את החתן הצעיר לנפשו ומאפשר לו לשאת אשה אחרת.
אבל המהר"ל לא רצה לבייש בת ישראל. הוא שלח להודיע לחותנו, כי הוא מוכן להמתין כמה זמן שידרש עד שישיג הכסף לצרכי הנישואין. כך חלפו להן כעשר שנים, שבהן התפרנסה משפחת העשיר בדוחק רב ממכירת לחמים בשוק.
יום אחד ליד דוכן הלחמים פרש דוהר. הוא תקע את חניתו באחד הלחמים, חטף אותו, והמשיך בדהרתו. הכלה האומללה קראה לעברו בקול בוכים: "מדוע אתה לוקח מהסחורה שאנו עמלים עליה כדי שתספיק בקושי לפרנסתנו?"
החייל התנצל שזה שלושה ימים לא בא דבר מאכל לפיו והוא רעב מאד, אך כסף מזומן לשלם אין לו. הוא זרק לעברה מעיל ישן. "הנה, זה יהיה משכון בעד הלחם שלקחתי. אם עוד שלושה ימים לא אשוב לשלם לך, קחי את המעיל במקום תשלום", כך קרא, ונעלם בדהרה.
הימים חלפו, והחייל לא שב לקחת את מעילו, הכלה ניסתה לבחון מה תוכל לעשות במעיל, ולפתע היא שמה לב לכך שהוא כבד מאד. כשהפרידה את הבטנה מהמעיל נגלה לעיניה אוצר של אבנים טובות ומרגליות!
מיד שיגר אביה מברק למהר"ל והודיע לו כי אפשר לקיים את החתונה, ותוך זמן קצר נחוגה החתונה ברוב שמחה.
"בזכות זה שהוא לא רצה לבייש בת ישראל והיה מוכן להמתין כעשר שנים, זכה ונעשה כזה אדם גדול", אמר מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל, ועיניו דומעות בהתרגשות.
בספר 'והערב נא' מובאת שאלה מחתן שדחה את התספורת עד ממש קרוב לשבת, הספר נענה להפצרותיו, אך במהלך התספורת התעלף לפתע הספר, נוצרה מהומה גדולה, ועד שזו שקטה לאחר פינוי הספר לבית החולים וכו' שקעה לה החמה, החתן שהציץ במראה נחרד ממראהו, חציו מסופר וחציו מגודל, הבושות יהיו נוראות חשב לעצמו. האפשרות שעלתה במוחו היתה להסתפר ע"י גוי. ומפלפל בשאלה זו מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין, ואומר שמהשו"ע משמע שמלאכה זו דאורייתא וא"כ גם במקום צורך גדול אסור לומר לנכרי לעשותה, אך אולי ניתן להקל ע"פ הכף החיים שמביא את השואל ומשיב שגדול כבוד הבריות ודוחה לא תעשה, וכל שכן בעניננו שאמירה לנכרי היא שבות, וכן לצרף השיטות שתספורת היא דרבנן משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן את שיטת בעל העיטור שמתיר אמירה לנכרי במקום מצוה אף במלאכה דאורייתא, ונשאר בצ"ע. ומביא את החתם סופר שמיישב את זה שגילחו את יוסף כשיצא מבית האסורים והיה זה ראש השנה כמבואר בגמרא, משום כבוד המלכות שמצוה היא ונעשה ע"י נכרי.