כוחה של תפילה מתוך הרגשת תלות מוחלטת בקב"ה
אין צורך במתווכים
התורה מספרת שיצחק התפלל לה' כדי לזכות לילדים. "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה כא). ומבאר רש"י: ויעתר – הרבה והפציר בתפילה. ויעתר לו – נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת".
את הסיפור הבא שמעתי מאברך תלמיד חכם מירושלים, שהיה חשוך בנים ולא זכה לזרע של קיימא במשך שבע שנים תמימות.
וכך סיפר האברך: "במשך שבע השנים שחלפו מאז נישואינו עשינו את כל מה שאפשר לעשות. פנינו לכל היועצים והרופאים, ערכנו סגולות והשתדלויות, ופקדנו רבנים וקברי צדיקים. אבל למרות הכול לא זכינו לישועה.
באחד הימים פגשתי ידיד שהתעניין האם כבר פנינו אל הצדיק מנהריה רבי דוד אבוחצירא שליט"א. כשהשבתי בשלילה הוא שאל בפליאה: 'איך יתכן שהסתובבתם בכל העולם ואצל הצדיק מנהריה לא הייתם?!'
השעה היתה תשע בבוקר. עליתי מיד על האוטובוס לנהריה, ובשעה אחת עשרה כבר הייתי במעונו של רבי דוד אבוחצירא. פניתי לגבאי וביקשתי להיכנס ולדבר עם הצדיק בדחיפות, אך הלה הורה לי לשבת ולהמתין לתורי. לקחתי גמרא כדי לנצל את זמן ההמתנה ללימוד תורה.
השעות עברו ולא נקראתי אל הקודש פנימה. מעת לעת פניתי לגבאי ושאלתי מתי אוכל להיכנס לרבי דוד, אבל בכל פעם קיבלתי את אותה התשובה. 'תחכה תחכה, עוד לא הגיע הזמן שלך'. היתה זו הפעם הראשונה שביקרתי בנהריה ולא ידעתי כמה זמן מקובל להמתין כדי להיכנס לצדיק. התאזרתי בסבלנות וחיכיתי לרגע בו אוכל לשפוך את הלב בפני רבי דוד ואולי גם לזכות לישועה בעזר ה'.
השעה כבר היתה ארבע אחר הצהריים. נעצתי מבט בגמרא וניסיתי להתרכז בלימוד. אבל מזווית עיני קלטתי שאנשים שהגיעו אחרי, כבר נכנסו לצדיק ויצאו לדרכם. ניגשתי שוב לגבאי ושאלתי בתסכול: 'נו, מה יהיה איתי? אני מחכה מאחת עשרה בבוקר. אנשים כבר נכנסו ויצאו, מתי יגיע תורי?' אולם הגבאי השיב באותן המילים: 'תחכה תחכה, עוד לא הגיע הזמן שלך'.
בשעה תשע בערב התרוקן חדר ההמתנה מיושביו. כולם נכנסו לרב ויצאו מחוזקים ומעודדים, ואני נשארתי להמתין עד בוש. הגבאי שראה שנותרתי אחרון ניגש אלי והתנצל: 'אי אפשר לשתף אותך בנסיבות, אבל אני מקווה שתדון אותי לכף זכות, כפי הנראה הרב לא יוכל לקבל אותך היום'.
פרצתי בבכי נורא. המרירות שצברתי במשך שבע שנות ערירות התנקזה היישר על ראשו של הגבאי: 'יצאתי בפתאומיות מירושלים בשעה תשע בבוקר, עכשיו כבר תשע בערב. במשך יום שלם אני בצום, שתיתי רק קצת מים. איך אתה יכול לעשות לי את זה? איך אתה מסוגל לפגוע בי בצורה שכזו? למה אני שונה מכולם? למה כולם נכנסו לרב ורק אני נשארתי בחוץ?'
'לא הגעתי לכאן סתם, כבר שבע שנים אין לנו ילדים. כבר שבע שנים אנחנו מסתובבים אצל יועצים ורופאים, מקובלים ורבנים. נחלנו אכזבה אחר אכזבה, הורדנו אוקיינוסים של דמעות. לי ולאשתי אין אבנים על הלב, יש לנו סלעים על הלב. איך אתה מסוגל לומר לי אחרי יום שלם של המתנה, שאני לא יכול להיכנס לרב. איך אתה יכול לעשות לי דבר כזה?!'
הגבאי השפיל את עיניו באי נעימות: 'אני מצטער מאוד אבל אי אפשר לקבל אותך היום. אולי ביום אחר יסתייע המזל'.
המאורע היה מעבר ליכולת ההכלה שלי: 'מעולם לא פגעו בי כמו שפגעו בי עכשיו. אם לא הכנסת אותי היום, אני מעדיף לא להיכנס בכלל!'
יצאתי החוצה, צנחתי על כיסא מזדמן ופרצתי בבכי. במוחי צפו שבע שנות הציפיה והאכזבה שעברו עלי ועל רעייתי. התחלתי לדבר עם הקב"ה במילים שלי וזעקתי מעומק הלב: 'ריבונו של עולם! אני כבר לא יכול לסבול יותר. אפילו פה בבית הקדוש מפלים אותי ופוגעים בי. אני לא מבין למה אני שונה מכולם? למה כולם זוכים לילדים ואני לא? למה כולם נכנסים לרב ואני לא? איך יכול להיות שאדם שרק רוצה ברכה לילדים, ממתין במשך יום שלם ואף אחד לא עוזר לו? ריבונו של עולם, רק אתה יכול לעזור לי, רק אתה תעזור לי!'
אינני יודע במשך כמה זמן בכיתי ודיברתי עם הקב"ה. פרקתי את כל המטען הרגשי שצברתי במשך שנות הציפיה עד שפשטה בי תחושת רוגע והקלה. לפתע הרגשתי יד רכה מונחת על כתפי. היה זה הגבאי שפנה אלי בקול שקט: 'אני רואה שאתה כל כך בוכה, אני מפחד שתהיה עלי קפידא, עשה לי טובה אישית ותיכנס עכשיו לרב'.
בשלב הזה כבר ויתרתי על הפגישה המיוחלת עם רבי דוד. 'אני לא רוצה להיכנס, אני לא צריך להיכנס. אחרי מסכת הייסורים שעברתי פה היום, הגעתי למסקנה שאני לא צריך מתווכים. אמנם ברכת הצדיק היא דבר חשוב, אבל עכשיו אני מדבר ישירות עם הקב"ה. אני לא צריך ממליצים ומגשרים, תודה רבה וכל טוב!'
המשכתי לבכות ולדבר עם הקב"ה בדמעות ובבכי טהור של פורקן מצרף. כעבור חמש דקות ניגש אלי הגבאי ואמר בנחישות: 'תראה, הרב בכבודו ובעצמו מבקש שתיכנס'.
מובן שלא יכולתי לסרב לבקשתו של רבי דוד אבוחצירא. נכנסתי פנימה בעיניים אדומות כמו שתי עגבניות בשלות. רבי דוד נעץ את עיניו בעיני הדומעות וקרא: 'כבוד האברך החשוב! תגיד לי מהן העיניים האלו? כבר נושעת!' ואכן כעבור תשעה חודשים מאותו יום, רעייתי ואני חבקנו בן זכר.
למדתי מהמאורע הזה שני דברים. ראשית שברכת הצדיק היא אכן דבר מאוד חשוב, אבל אין דבר יותר חשוב מתפילת האדם עצמו. בנוסף לכך, למדתי שתפילה המעורבת בפעולות חיצוניות ובהשתדלויות, אינה דומה לתפילה כנה היוצאת מהלב בתחושת תלות מוחלטת בקב"ה.
כשאדם מחזק את עצמו באמונה בקב"ה ומפיל את עצמו בידי הבורא יתברך, כשאדם פונה לקב"ה ואומר: 'ריבונו של עולם, אני יודע שרק אתה יכול לעזור לי', רבים הסיכויים שתפילתו תיענה והוא יזכה לישועה".
(רבי יעקב שיש שליט"א – לרומם)