..אנחנו נמצאים היום במצב מיוחד, כולנו מאמינים בני מאמינים, כולנו יודעים שכל מה שנעשה הוא בהשגחתו יתברך, אבל צריך לדעת שיש נשיאות פנים מיוחדת של 'לבלתי הפכי את העיר', והיא גופא המעלה הגדולה והזכות שיכולה להיות לנו, אם נישאר במצבנו בלי שינוי, ובלי שום הפיכה.
"השיג והשיח כביכול של הקב"ה בכל מה שהוא עושה, זה בעיקר עם הבני תורה, עם שומרי התורה והמצוות. ומה רצונו יתברך מאיתנו, שזה בעצם זכות שלנו להינצל? רצונו יתברך כעת שלא נהיה מושפעים מהמצב, שנתאמץ ונתחזק ללכת בדרך האמת, בלי להתפעל. הזכות של כלל ישראל היא 'כי עם קשה עורף הוא' (שמות לד, ט). אף שלכאורה עקשנות היא מידה לא כל כך טובה, ולמה מבקש משה רבינו את סליחת ד' לעם ישראל בגלל שיש בהם מידה זו? אלא שבאמת העקשנות של עם ישראל היא ביחס לשמירת תורה ומצוות, כלפי הקב"ה, כלפי זה הם עקשנים, הם אף עם לא מסובבים את העורף להקב"ה וממילא הם זוכים ל'וסלחת לעווננו'. גם במצב שיש ח"ו טענות שונות על עם ישראל, אבל אם הם נשארים על עומדם ולא מפנים עורף לקב"ה, זוהי זכות עצומה שיכולה להציל אותם מכל פגע.
"ובאמת צריכים כולם לדעת, שהמעלה של לימוד התורה הקדושה, באה לידי ביטוי דווקא בזמנים האלה. בימים אלו כשיש מציאות שיכולה להסיח את הדעת, שיכולה להפנות את המחשבה והלב לכיוונים אחרים, כאן באה לידי ביטוי מעלת עם ישראל. השל"ה הקדוש (שער האותיות אות גימ"ל, גיות) כותב, שמצא כתוב בספר אחד שמספר על עיר שהיו אנשיה בצרה גדולה, והיה שם חכם ששקד על תלמודו וכאילו לא הרגיש בצרה. שאלו אותו בני עירו מדוע אינך מצטער, והשיב להם: אילו הייתי רואה צרה זו בחלום, בוודאי כשהייתי מתעורר לא הייתי מצטער על כך, ואם כן כל ענייני העולם הזה הרי הם כחלום, וכאשר נתעורר ונגיע לעולם האמת נראה שאל היתה כל סיבה אמיתית להתפעל.
"רגילים לחשוב ש'נסיון' זה מתי שבאים ח"ו להעביר את האדם על הדת, זה נתפס אצלנו כנסיון, אך אליבא דאמת יש נסיונות גדולים וקשים יותר מאשר העברה על הדת, וכדוגמת הנסיון שיש לנו כעת, כאשר כל המאורעות נראית כאילו יש להם 'מהלך' טבעי, הם עשו כך, והם עשו כך, ושומעים חדשות, וכביכול הכל זה 'דרכו של עולם'. אבל צריך דעת שזה לא כך! הכל נעשה רק בהשגחתו יתברך! ואם הקב"ה הביא אותנו כעת למצב שכל הדברים האחרים שכביכול ניתן לסמוך עליהם – מתמוטטים, הרי זו קריאה לשוב אליו יתברך ולחזק את האמונה בהשגחתו יתברך, שלא נאמר מקרה הוא היה לנו, אלא נדע כי ד' הוא הא-לוקים האמיתי, ושאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
"מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל היה רב בלונדון בזמן המלחמה העולמית, ובאו אליו בני זוג כדי להתגרש ל"ע, והוא ישב מצד אחד של השולחן ובני הזוג ישבו מהצד השני, ונפל פצצה בבית, הזוג נהרג במקום, ואילו הוא יצא שלם בלא כל פגע. הסובבים אמרו לרבי יחזקאל שארע כאן 'מופת', אך רבי יחזקאל אמר שאין כאן 'מופת' כלל וכלל, כי בעת שמתעטפים בטלית בבוקר אני אומר את הפסוק 'מה יקר חסדך א-לוקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהילים לו, ח), ואני מקפיד שלא לומר דבר שאני לא מאמין בו ולא מרגיש אותו! ואם כן בעת שאני אומר פסוק זה – אני מאמין, מרגיש וחי במציאות זו שאני נמצא בצל כפניו וכי בצל כנפיו של ד' יתברך תפול פצצה?! אם כן מה הפלא שהפצצה לא נפלה עלי. כעת אנחנו צריכים להרגיש ולדעת שאנחנו בצל כנפיו יתברך, ושהכל נעשה בהשגחתו יתברך, 'אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב' (הושע יד, ד), ולא די בידיעה כללית, אלא צריך להרגיש את זה בכל צעד ושעל. וזו התכלית במצב שהשי"ת נתן לנו כעת, בשביל שנתחזק באמונה ונזכה להגיע לאמונה שלמה.
"ובד בבד צריך להתחזק גם בשאר עניינים הצריכים חיזוק, ומביאים שמירה עליונה על כלל ישראל, וביותר בלימוד התורה הק' ביתר שאת וביתר עוז, בתפילה, ובענייני קדושת ישראל וצניעות, ובזכות שנתחזק כעת בדברים אלו, נזכה שיתקיים בנו הפסוק 'כי לא יטוש ד' עמו' (תהילים צד, יד), ו'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל', ונזכה יחד עם כל כלל ישראל לשמירה עליונה ממנו יתברך, להצלה וישועה, ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן".
(ח. הניג יתד נאמן כ"ג חשון תשפ"ד)