הרבי ר' זושא זיע"א אמר שכדי לקיים מצות תשובה כדבעי, אינו דבר קל, אבל לפי מדרגתינו, יכולים אנו לקיימה על-ידי חמשת הדברים שהם ראשי תיבות תשוב"ה. תמים תהיה עם ה' אלוקיך, שויתי ה' לנגדי תמיד, ואהבת לרעך כמוך, בכל דרכיך דעהו, הצנע לכת עם ה' אלוקיך.
אכן חמשת אלה כוללים את כל יסודות חיי היהודי. תמים תהיה כולל את יסודות הבטחון, שויתי ה' כולל את יסודות האמונה. וכן זה כולל את יסוד היראה, כי כשהאדם זוכר שהקב"ה עומד נכחו, הוא נמנע מן החטא. ואהבת לרעך כמוך זה אהבת ישראל. בכל דרכך דעהו, זה ג"כ דוגמת שויתי, אלא שזה נכנס כבר גם לענינים הגשמיים. והצנע לכת בונה את הקשר העמוק עם השי”ת, לבל יהיה באופן חיצוני, אלא באופן פנימי. ובכן, כשהאדם מתעלה בחמשת הדברים האלה, הוא נעשה יהודי אמיתי.
ובזמנים כאלה שבני ישראל זקוקים לישועה גדולה, ראוי ביותר לעבוד על חמשת אלה. ואם אנו מדברים על האמונה והבטחון, הרי ברור לכל שאלה הם הדברים שמחזיקים את היהודי בכל המצבים, כגון האמונה הפשוטה שאין עוד מלבדו ושהקב"ה מלווה אותנו על כל צעד ושעל. ואף האמצעי, ואהבת לרעך כמוך, כבר קבעו צדיקי החסידות שהוא נחשב לאחד מהיסודות החזקים ביותר של היהדות ושומר על היהודי במצבים הקשים ובונה את יהדותו.
.. והאמת שכבר נמצא כן במדרש (בראשית רבה פל"ח) והובא באור החיים הק' (פרשת האזינו) על הפסוק "ה' בדד ינחנו" בזה הלשון: "חבור עצבים אפרים הנח לו, כשישראל יש ביניהם אחדות, אפילו עובדי עבודה זרה, הנח לו, פירוש על דרך והנחה למדינות עשה".
והצדיקים היו מדברים על זה הרבה שיש שרואים שיש דינים בעולם ומתעוררים לחזור בתשובה, והדבר הראשון שצריכים לתקן הוא האחדות בעם, כי האחדות היא התריס החזק ביותר מפני הפורענות. ואחת הסיבות שהיא התריס החזק ביותר היא שבסוף היא תביא גם לידי תשובה. את זאת צריך להסביר למי שמתפלא איך יתכן שהאחדות לבדה תועיל, סוף כל סוף הרי ישנם חטאים ועוולות. התשובה היא שהחיבור בין יהודים גורם לנשמות שתתגלינה ואז הם מתעוררים לחזור בתשובה.
צריך אם כן להרחיב את הענין, בפרט בימים האלה שבהם כל אחד רוצה שתהיה לו תריס מפני הפורענות, ולא תריס לעצמו בלבד, אלא תריס לכל בני ישראל, שהרי אנו רוצים להציל את כלל ישראל ולהמשיך את הישועה לשכינה הקדושה.
.
כשהאדם נותן לאחרים, חושב על אחרים, דואג לאחרים ושוכח מעצמו, הוא מחזק בזה את הנשמה
נשמת האדם רוצה להתגלות, כי כשהיא מתגלית, יש השראת השכינה. בדיוק כמו כשיש גאוה, הגוף מתחזק והשכינה נדחקת, כי אינה יכולה לשרות על האדם כיון שנשמתו מוסתרת. כך לאידך גיסא, כשיש היפך הגאוה, הנשמה מתגלית ויש השראת השכינה.
והנה כשהאדם נותן לאחרים, חושב על אחרים, דואג לאחרים ושוכח מעצמו, הוא מחזק בזה את הנשמה ומחליש את הגוף. אמנם יתכן שיהיה האדם באהבה לאחרים כי הוא אוהב את עצמו, אבל לא זוהי אהבת ישראל. אהבת ישראל פירושה שהאדם דוחק הצדה את צרכיו הגשמיים, ואף את צרכיו הרוחניים, ובמקומם הוא חושב על אחרים ועושה בשבילם. בעצם זה שהוא עוסק בנתינה אמיתית ולא בקבלה, מתגלית נשמתו, וכנשמתו מתגלית, יותר מהר ויותר בקלות הוא נפגש עם פלוני.
בדיוק כפי כששני אנשים כל אחד עטוף בלבוש מכף רגל ועד ראש, כולל הראש, אינם יכולים להכיר זה את זה ולעבוד יחדיו. וכיון שהם מורידים את הכיסוי העוטה את פניהם, מיד הם מושיטים יד זה לזה – "אה… שלום עליכם! לא ידעתי שזה אתה". כך כשהאדם פועל באופן גופני, והיינו כשהוא פועל למען עצמו – "עזוב אותי עם אנשים אחרים. אני צריך לדאוג לעצמי עכשיו". הוא עסוק בעצמו, ואע"פ שהוא עסוק בעניניו הרוחניים (כמו שאמרו הצדיקים), אבל הוא חושב על עצמו ולא על אחרים, אין הוא רואה אף אחד. וכאותו לשון השגור בפיות בני האדם: "אין הוא רואה אף אחד ממטר". כיון שהוא עטוף בשריון, אין הוא יכול להתאחד עם אחרים. רק כשהוא מסיר את השריון על-ידי שהוא עוסק בנתינה ועזרה לזולת וראשו שקוע בזה, רק אז נשמתו מתגלית, וכשנשמתו מתגלית, הוא פוגש את זולתו. הנשמה שלו מתגלית ונשמת חבירו מתגלית, וביחד רואים עולם חדש.
כל הרגש במקומו מונח
הצדיקים הדריכו הרבה על זה. אולם כשהאדם שרוי בעת צרה, פעמים הרבה אינו יודע איך לקיים הדבר למעשה. על כן נציג עכשיו כמה נקודות מעשיות. ראשית צריך לדעת כך: רגשות האדם יש להם מקום. הנה אם מביאים לאדם אל ביתו ארגזים רבים של אוכל וספרים וישאירם על רצפת ביתו כמו שהם, לא יוכל להזיז שם את ידיו ואת רגליו. והעצה היא לו לפתוח את הארגזים ולהניח כל דבר במקומו בארונות שבביתו. אף כאן, כשהאדם מוצא את עצמו מוצף בהרגשים, פחד, סקרנות לדעת את הקורה בכל רגע, רצון לחקור אחר העתידות, שנאה, כעס, דאגה, וכן הלאה, עליו לדעת שהקב"ה יצר באדם מספיק ארונות להניח בהם את כל ההרגשים. אבל הוא צריך להכניס כל דבר במקומו. אחרת, לא יהווה דירה. לא יוכל לא ללמוד ולא להתפלל, ויתהלך ביום כאילו הוא לילה ובלילה כאילו הוא יום.
הקב"ה נתן לו ארגזים של מזון וספרים והוא פתח את החלון, השליך הכל החוצה והתיישב ללמוד
והנה יש החושבים שהקב"ה רוצה שנהיה קרים. הוא מתנתק מכל הקורה ולא מעניין אותו כלום… אך זה אינו המהלך, כי אז לא הכניס את ההרגשים בארונות, אלא השליכם החוצה. הקב"ה נתן לו ארגזים של מזון וספרים והוא פתח את החלון, השליך הכל החוצה והתיישב ללמוד. לא כך האדם מתקרב אל ה'. על האדם להרגיש את כל ההרגשים אך להניח כל דבר במקומו. הקב"ה רוצה שהאדם יקח ספר תהלים ויקרא בכוונה ושם יניח את ההרגשים שלו. ואם הוא רואה שאין לו את המוחין לזה, כפי שהדבר מצוי כשהאדם בכאב גדול, עליו לדבר בשפתו. ידבר אל הקב"ה וייזכר כמה הקב"ה קרוב אליו וכמה הוא עוזר לכל אחד.
אם לא עכשיו אימתי
וכן צריך האדם למצוא דרך לעזור ליהודי אחר. וצריך לדעת כך: לעזור ליהודי אחר, הוא דבר עליון. וזה לא רק כשאתה עוזר ליהודי שבקצה הארץ, אלא גם אם אתה עוזר ליהודי העומד לצדך, אתה עוסק באהבת ישראל הנעלית ביותר. בדרך כלל האדם נמנע מלעסוק בתורה ותפילה, במצוות ומעשים טובים, כי הוא עדיין מחפש את המתאים. כפי שהדבר מצוי בשידוכים. בנו כבר בן עשרים וחמש ועדיין לא נכנס לברית האירוסין. כבר הציעו לו עשר פעמים את המיועדת, אבל מה? הוא עדיין צריך לחשוב אם היא באמת מתאימה או שיש אחת מתאימה ממנה. אותו עיכוב יש להם לאנשים בענין התורה. יכולים לראות מי שמצהיר כל פעם בכל פה שהוא רוצה להתחיל ללמוד ברצינות, אבל הוא עדיין מחפש את הספר המוצא חן בעיניו, את בית המדרש המוצא חן בעיניו, את המסכתא המתאימה. הוא מחפש ומחפש. אתה יכול לעשות לעצמך טובה ולהתיישב ללמוד?! עוד מעט נראה מה. כרגע קח את הספר החדש והתיישב ללמוד. מצוה גוררת מצוה!!! הבא ליטהר מסייעין אותו!!! מה אתה עסוק כל-כך?! פתח חומש ותתחיל לומר. חומש, רש"י, אור החיים הק'. זה כבר יעזור לך למצוא את מה שלבך חפץ.
כבר דיברנו בענין זה בשיעורי הבטחון, שזה שהאדם עושה את מה שלפניו, זה מה שפותח את הדלת אל ההמשך. אכן דיברנו אז בענין השידוכים שהאדם אינו רוצה לברר בענין הצעה מסוימת כי הוא אומר מראש: "הצעה זו אינה בשבילי". ולמען האמת, לא בשביל זה אתה מברר. אתה מברר כי זה עכשיו הפעולה שהקב"ה זימן לך עכשיו. תעשה את הפעולה הזו ותראה שהיא תביא לך את ההמשך.
ולעניננו, יש שהאדם מתעורר להתחזק באהבת ישראל, ואומר: אוהו, אני חייב לברר עכשיו מי זקוק לעזרה. הוא מעמיד צוות שלם שיתחיל לברר. "אבל היכן הצוות יישב? – אני חושב שצריך לשכור בשביל זה דירה. מי יודע היכן יש דירות להשכרה? לא, אני חושב שצריך לקנות, שיהיה גם לפעם הבאה". אתה יכול לעשות לי (ולעצמך) טובה?! חפש יהודי ותכין לו כוס קפה, בסדר?! תתחיל לעשות טוב ליהודים. אל תענה למי שפגע בך. אהבת ישראל היא דבר עליון. היא שייכת לאני ה'. מלוא כל הארץ כבודו. לית אתר פנוי מיניה. והיא נחוצה באופן קריטי. כשהאדם מבין זאת, ימצא אפשרויות לרוב להטיב לאחרים.
דוגמא נוספת. חז"ל אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם. יסוד הזה הרי מביא ריבוי חכמה. הוא ראה דבר טוב אצל פלוני ודבר טוב אצל פלוני… אבל אם אין לו לאדם אהבת ישראל, אינו יכול לראות דברים טובים אצל אחרים, ואם כן הוא מושלל מקיום התורה. יש דברים אין סוף סביבו. יש גמילות חסדים סביבו, יש ריבונו של עולם סביבו, יש תורה סביבו, אבל אינו יכול לראות כלום. למה? – מפלוני אינו רוצה ללמוד, מפלוני ג"כ אינו רוצה ללמוד. ראית יראת שמים, ראית תורה, ראית מצוה, ראית זהירות, אבל עצמת את עיניך.
על האדם לזכור כי עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע. האהבת ישראל היא תריס מפני הפורעניות. יהודים זקוקים לישועה בכל מקומות מושבותיהם. ה' ישמרנו ויצילנו. ובכן, האדם עושה זאת באופן יותר פנימי. הוא מבין שכאשר תלמידי הבעל שם דיברו על ואהבת לרעך כמוך אני ה', התכוונו למשהו יותר גבוה.
מעלת היהודי על פני המלאך
באמרות טהרות הביא שפעם היה הרה"ק רבי שמואל מקאמינקא זיע"א אצל רבו הרה"ק רבי משה המגיד מטשודנוב זיע"א (תלמידו של ה'תולדות') והכין את עצמו בבית הכנסת לתפילת שחרית. באמצע ההכנות, בעוד הטלית על כתיפו, ניגש אליו יהודי פשוט וביקש ממנו במפגיע שיעשה לו איזו טובה. הראה לו הרה"ק מקאמינקא בידו: "לא עכשיו! לאחר התפילה, נוכל לדבר…"
הבחין בכך רבו המגיד מטשודנוב, קרא לו ושאל לפשר הדברים. כשאמר לו שהלה ביקש ממנו טובה ודחהו לאחר התפילה, אמר לו רבו: יש לי בקבלה מרבותיי שבשמים יש מלאך בעל אלף ראשים, ובכל ראש יש לו אלף פיפיות, ובכל פה אלף לשונות, ובכל לשון הוא משבח ואומר שירה לפני הקב"ה[1]. כך ששירתו של אותו מלאך עולה בכמותה על כל השירות והתשבחות שבני האדם אומרים לפני הקב"ה. ומעתה אשאלך: אם יש בשמים מלאכים כאלה, מה ערך יש לשירות ותשבחות שהאיש הישראלי אומר בזה העולם? התשובה היא, שמעלתו של היהודי על פני המלאך היא, במה שהוא יכול להטיב ליהודי אחר, מה שאין המלאך יכול לעשות כן. אמור מעתה: מי שמטיב ליהודי אחר ואחר-כך אומר שירה, שירתו עולה על שירת המלאכים.
הפטיר רבו מתוך תוכחת מגולה מאהבה מסותרת: "אבל אם בא אליך יהודי לבקש ממך טובה ואתה דוחה אותו לאחר התפילה, אם כן אין לך שום מעלה על המלאכים, ואם כן איזה צורך יש בשירתך?". הוסיף ואמר: "אפילו כשעומדים בין גאולה לתפילה, אם שומעים מיהודי שזקוק לאיזו טובה, צריך להפסיק ולעשות לו את הטובה".
האדמו"ר מרחמיסטריווקא זיע"א אמר בספרו את המעשה: איני אומר זאת להלכה למעשה, אך אני אומר מה שקיבלתי.
גדולה צדקה יותר מאמירת תהלים
ובספר "בית פנחס" מביא עוד על רבי שמואל מקאמינקא, שראה בספרים בענין הגדלות של אמירת כל ספר התהלים בלי הפסק. ביקש לומר את כל ספר התהלים בכוונה גדולה ובלי שום הפסק. החליט להקדיש יום אחד שבו יעזוב את כל הסדרים שלו, ורק יאמר אז תהלים מתחילת הספר ועד סופו ויזכה למדרגות הרמות שהאדם זוכה להן על-ידי אמירת תהלים כזו. אמר ועשה. בחר לו יום אחד ובו השכים קום בעלות השחר והתפלל במנין הראשון, ולאחר התפילה, התיישב מיד באמירת תהלים, וארכה לו אמירת התהלים כל היום. ויהי לפנות ערב, ראה שנשארו לו עוד עשרה מזמורים בלבד, ונכנסה השמחה בלבו שהוא הולך לסיים את הספר.
פתאום נכנס אליו גבאו של רבו המגיד מטשודנוב ואמר לו שהרבי קורא לו. הראה לו באצבעו שהוא כבר מסיים ואז הוא מגיע. יצא הגבאי וכעבור דקות ספורות הופיע שוב. "הרבי אמר בקפידה שתבוא תיכף ומיד ולא תמתין אף לא רגע אחד. התנער ממקומו והלך לרבו, וכאב לו מאוד שהוא הולך להפסיד את כל יגיעתו. כשנכנס אצל רבו, התחיל רבו להתרעם עליו מדוע לא הגיע מיד. התפלא מה הקפידה הגדולה שיש לו עליו. אמר לו רבו: "היה כאן עני שביקש נדבה ולא היה לי מה לתת לו ורציתי שתאסוף לו כמה פרוטות". התחיל הרה"ק מקאמינקא להתנצל: "השקעתי כל-כך הרבה יגיעה באמירת ספר התהלים וכבר הייתי לקראת הסוף. עוד כמה מזמורי תהלים והייתי מסיים". אמר לו רבו: "מה לדעתך יותר חשוב למעלה בשמים, אמירת התהלים שלך או נתינת כמה פרוטות לעני? – דע לך שנתינת כמה פרוטות לעני יותר חשובה שם, וקפידתי היתה על כך שלא הבנת זאת".
אמנם במבחן המעשה, יש שזה תופס קשה את האדם. לא תמיד קל לו לעשות את ההחלטה הנכונה. אבל ברוב הפעמים אין האדם עומד במצב כזה. הוי אומר: אין לו את השאלה שהוא עומד עכשיו בין גאולה לתפילה ואינו יודע כדת מה לעשות, אין לו את השאלה שכבר אמר תהלים במשך שמונה שעות ועומד במזמורים האחרונים. לא זה הקושי שלנו בדרך כלל. הקושי שלנו הוא יותר מה שאין האדם חושב בכלל על הכיוון לעזור לאחרים. לו היה האדם מבינים שכלי הזיין של היהודי האמיתיים הם תורה לשמה וגמילות חסד לאחרים, היה מסתכל אחרת לגמרי על הענין והיה יכול לפעול הרבה מאוד.
(קטעים נבחרים מוך שיעור יום ראשון פרשת נח תשפ"ד בהוצאת מכון 'הבינני')
מובא גם ב'ראשית חכמה'.