בספר "ומתוק האור" מובא המעשה הבא:
הרב משה פרידמן מרכסים כיהן כרב צבאי במשמר הגבול. באחד הימים פנה אליו יהודי, תושב רכסים, שנאלץ לעבור טיפול רפואי בחו"ל ולא היה מי שיטוס איתו, בבקשה האם יש לו אפשרות לקחת חופשה מהצבא ולנסוע עימו.
הרב פרידמן קיבל אישור וטס למשך חמשה שבועות לאמריקה, כשבמהלך כל אותם שבועות הוא סועד את היהודי ומטפל בו במסירות.
והנה, אירע אסון – במהלך מלחמת לבנון הראשונה פוצצו המחבלים מכונית תופת תחת בנין בן שבע קומות, שהתמוטט וקבר תחתיו הרבה מאד חיילים של משמר הגבול. הרב פרידמן נקרא בדחיפות לחזור עבור זיהוי החיילים ועריכת ההלוויות.
השעות הקרובות חלפו מתוך קדחת עשיה. בסופו של דבר השיג הרב כרטיס טיסה דרך אירופה. הוא ניגש לדלפק, והנה לפניו בתור עומד רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. הרב גלינסקי הושיט לפקיד את הכרטיס, והלה הסביר לו שחסר ספח כלשהוא, והוא לא יוכל לטוס. הרב, שלא הבין אנגלית, לא קלט בדיוק את ההסברים, אולם משמעות הדברים היתה ברורה. הסתובב אפוא אל הרב פרידמן ואמר לו: "תגיד לו, שאם ה' רוצה שאני אסע – אני אסע".
בין כך ובין כך זז הרב גלינסקי הצידה והרב פרידמן עבר את הבדיקה. הנוסעים התארגנו לתפילת ערבית, וכשסיימו שמעו את הכרזה שיש לעלות למטוס. כשעלה הרב פרידמן, הבחין באחד הספסלים בפנים מוכרות – הרב גלינסקי ישב שם…
"אמרתי לך…" – הגיב הרב כשראה את תמיהתו – "אם הקב"ה רוצה שאטוס, הוא יכול לסדר את הכל… איש מלבדו אינו בעל הבית על העולם! ואם תרצה לשמוע מנין הדברים כה ברורים אצלי, שב והטה אזנך לסיפור חיי".
למדתי בביאליסטוק – פתח – ישבנו ולמדנו מבלי לעשות רעה אפילו לזבוב, אך דבר לא הועיל לנו ביום פקודה, כאשר הגיעו הקומוניסטים וכבשו את ליטא. בעיני הקומוניסטים אם אינך עובד – אתה פרזיט, ואם אתה פרזיט – גורלך נחרץ הישר לבית הסוהר.
הישיבות נסגרו על מנעול ובריח, ואנו המשכנו ללמוד במחתרת, עד שיום אחד הגיעו הקומוניסטים, תפסו את כולנו והעלו אותנו לרכבות. היעד היה ברור – סיביר.
כשהגענו לשם, אסף אותנו המנהל ואמר: "דעו לכם, כי השער שאותו עברתם כעת הוא חד סטרי. מכאן אף אחד לא יוצא חי!…"
עבדנו בעבודות משברות כל עצם, רעבנו ללחם וסבלנו מקור. הקושי היה עצום, אך במשך כל אותו זמן החזיקה אותי תקוה אחת – יום יבוא ואשתחרר מפה…
סוף כל סוף נגמרה המלחמה – ואנחנו שוחררנו. חזרתי הביתה, אך אז גיליתי שאין בית, אין אבא ואין אמא. היטלר ימ"ש הרס את ה-כ-ל.
שבור ורצוץ הגעתי ארצה. לא רציתי לחיות, לא היה לי עבור מה.
נכנסתי אל ה"חזון איש" זצ"ל, וכששמע שאני מיואש מהעולם, אמר לי: אספר לך סיפור –
בליטא היה סוחר, שהיה נוהג מדי שנה בשנה לפני יום השוק לקחת הלוואות רבות. ביום השוק היה קונה סחורות בזול, ובמשך כל השנה היה מוכר, מתפרנס ומחזיר את חובותיו, כך – עד יום השוק של השנה שלאחר מכן, שבא היה שוב לווה…
שנה אחת, לאחר שאסף את כל הכסף, הוא חלה. אם לא יסע כעת – יאבד את פרנסתו לשנה שלמה! בלית ברירה קרא לאשתו ואמר לה: "אני יודע שאינך רגילה לכך, אינך מבינה במסחר, אבל אין ברירה – הפרנסה של כל השנה עומדת כעת בסיכון! את חייבת לנסוע! קחי את כל הכסף, אומר לך בדיוק לאיזה סוחר לגשת ומה לקנות".
האשה ספרה שבע פעמים את כל השטרות, צררה את כל הסכום בשקית – ונסעה.
כשהגיעה ליריד קידם את פניה רעש עצום. מעודה לא שמעה רעש כזה… רגילה היתה לקולות שמשמיעים ילדים וברווזים… היא איבדה את עשתונותיה, הסתחררה ונפלה מעולפת. כעבור דקות ספורות שבה אליה רוחה, ומשהבינה כי אין השעה כשרה לפינוקים מסוג כזה, אספה את סלה והלכה לדרכה.
היא פגשה את הסוחר שעליו המליץ בעלה, שניהם הסכימו על מחיר, וכשביקש הסוחר את שכרו והיא החלה לחטט בסליה, נמלטה זעקה נוראית מפיה – "אין כסף!!!"
כנראה כשנפלה נפל ממנה הארנק…
הצעקות הזעיקו את העוברים והשבים, ואחד מן הנאספים אמר, ששמע פלוני אומר שמצא סכום כסף גדול. עד מהרה נערכו אחריו חיפושים נרחבים, וכשנמצא האיש, דאג מישהו להביאו.
"אתה מצאת את הכסף שלי?" – האשה הדומעת בקושי הצליחה לדבר.
"מצאתי כסף, אני לא יודע אם הוא שלך" – השיב האיש.
"הנה, אתן לך את כל הסימנים: הסכום היה כזה וכזה, ויש שם כך וכך שטרות בצבע כזה, וכך וכך שטרות בצבע כזה. הכל היה קשור בתוך שקית עם סרט".
"נכון, גברת. הכסף שמצאתי הוא הכסף שאבד לך".
האשה לא ידעה נפשה מרוב אושר. היא הושיטה את ידה כדי לקבל את הצרור, אבל זו נותרה תלויה באויר וריקנית.
"אפשר את הכסף?"
"לא, איני נותן!"
"אינך מה?…" התקשתה להאמין למשמע אזניה, וברגע הבא התקצפה: "אתה לא מתבייש? יהודי לא מחזיר אבידה? לא למדת ב'חיידר'?!"
"דוקא משום שלמדתי ב'חיידר' אני יודע, שהעיר שלנו היא עיר שרובה גויים, ואדם שמוצא מציאה בעיר כזו 'הרי אלו שלו', שהרי מרב הסיכויים שנפלה מגוי, ואפילו נפלה מיהודי הוא מתייאש ממנה, משום שהוא משוכנע שגוי מצא אותה. את התייאשת מן האבידה הזו, לכן היא שלי".
"אין לך רחמים??" שוב צצו הדמעות בעיניה.
"יש לי, והרבה – אך על הילדים שלי… תביני, אם הכסף היה שייך לך על פי דין, הייתי מחזירו לך, אבל הוא שלי על פי דין".
מעגל האנשים שסביבם עקב בענין רב אחר הדברים ועד מהרה החלו להישמע קולות ויכוח רמים. אלו צידדו בעד האשה ואלו בעד האיש, ולבסוף הצליחו לשכנע את המוצא לגשת אל רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל לבירור הענין.
כשהגיעו לבית הדין אמר המוצא: "הרב, הגענו לדין תורה, ואני מבקש לדעת מהו הדין. איני רוצה ענינים של חסידות או לפנים משורת הדין, מבקש אני לדעת מה ההלכה, האם הכסף שייך לי או לה".
שמע הרב את המקרה ואמר: "קודם כל, החזר לה את הכסף, ואחר כך אסביר".
לאחר שהאיש עשה כמצוותו, אמר לו: "אלו דברים פשוטים. אתה אומר שהכסף שייך לך כי היא התייאשה כשראתה שהכסף אבד, אך באמת היא אינה יכולה להתייאש משום שהכסף שייך לבעלה, ומאחר ובעלה אינו יודע על האבדה, הוא אינו מתייאש. אשה זו אינה 'בעל הבית' לענין יאוש".
ה"חזון איש" סיים את סיפורו ופנה לרבי יעקב גלינסקי: "וכי העולם שלך הוא שאתה מתייאש ממנו? וכי אתה הוא בעל הבית? הלא העולם שייך לקב"ה, ולנו, כבני אדם, אין יכולת להתייאש. עליך לעמוד ולהתפלל, והקב"ה יעזור לך".
(אוחילה לא-ל)