בסוף ימיו סיפר רבי ראובן קרלשטיין זצ"ל לחתניו שיבלחט"א דוגמאות מועטות על יראת השמים של אביו רבי יצחק מאיר . וכה סיפר:
בבעלותו של אביו היה מפעל בדים, שבתקופה מסויימת היה ממוקם בתוך ביתו. בבית היה חדר חיצוני, לאחריו חדר נוסף שבו שכן המפעל, וממנו נפתח פתח הכניסה אל חדר ההורים.
באחד מימי חול המועד, הופיע בפתח הבית בבהילות אחד הקניינים הגדולים של מפעל הטקסטיל, ובפיו הצעה עסקית קוסמת שלא תשוב עוד!
האיש הזמין כמות עצומה של בדים, בעודו טוען בתוקף, כי אם לא יבצע את העסקה באופן מידי, עלול הוא להפסיד סכום כסף עצום.
כשרבי יצחק מאיר התחמק מלמכור לו את הסחורה מפאת קדושת חול המועד, אמר לו: "לך תשאל את הרבנים, כי תדע לך שזה 'דבר האבד', וכי אם לא אבצע את העסק אתך, נאלץ לבטל את הקשר בינינו".
רבי יצחק מאיר ידע שזה 'דבר האבד' ועסקה חד פעמית, ולבסוף הכריע כי מותר לו לעשות את המלאכה בבית מלאכתו, ולמכור את הסחורה.
עם כל זאת, לאחר מעשה, ניחם עלך כך שנכנע לעצתו של אותו סוחר, וביצע עבורו את המלאכה בימי חול המועד. הוא החליט לגדור את עצמו בענין זה, וכדי שבעתיד לא יהיה לו עוד כל נסיון בדבר, קבל על עצמו קבלה, שמכאן ואילך, לא יכנס כלל למפעל בימי חול המועד.
אלא ש"אליה וקוץ בה", שהרי הכניסה לחדר השינה עברה דרך המפעל, ואם לא יכנס אל המפעל, כיצד יוכל להכנס לחדרו בימי חול המועד. ישב רבי יצחק מאיר והוגיע את מוחו בבעיה עד שבראשו צץ רעיון מופלא. הוא הזמין בעל מלאכה ושילם לו ממון רב, על מנת שיפער פתח בקיר חדר השינה, ויבנה גשר עץ מיוחד סביב לקירותיו החיצוניים של הבית, כדי שתהיה אפשרות להיכנס לחדר השינה בלא לחלוף דרך מפעל הטקסטיל. במשך כל ימות השנה, עמד הגשר נטוש ושומם בלא כל שימוש – רק בימי חול המועד, פסע עליו רבי יצחק מאיר באופן אישי (לא בני הבית), כדי שלא לשהות במפעל בחול המועד ולשמור על קדושת החג.
היה זה גשר של דקדוק הלכה, גשר של חיבור לקב"ה, גשר המהוה "פרוזדור לטרקלין"!
הרכב הנטוש
עוד סיפר רבי ראובן:
רבי יצחק מאיר נאלץ לנסוע פעמים רבות לעיר תל אביב, בעגלה רתומה לסוס או ברכבים מזדמנים, לצורך אספקת חומרי גלם עבור מפעל הבדים שברשותו. באחד הימים, הציע לו אחד מידידיו לרכוש רכב במחיר מוזל של שלוש מאות וחמישים לירות בלבד. כתנאי נלוה לעיסקה, הבטיח האיש כי ילמד את רבי יצחק מאיר כיצד לנהוג. רבי יצחק מאיר נענה להצעה, מסר לידידו את שלוש מאות וחמישים הלירות ורכש את הרכב. בעיצומם של ימי חול המועד, הביא האיש את הרכב לבני ברק והחל ללמד את רבי יצחק מאיר את תורת הנהיגה, כשהם נוסעים הלוך ושוב ברחוב נחמיה בבני ברק של אותם הימים. תוך כדי נסיעה, הבחין רבי יצחק מאיר בדמות הפוסעת לצד הרחוב. היה זה מרן בעל הקהילות יעקב. בליבו של רבי יצחק מאיר התעורר חשש, הוא ביקש מידידו לעצור את הרכב, ושאל את מרן הסטייפלער האם ראוי ללמוד נהיגה בימי חול המועד. מרן הסטייפלער לא אסר את הדבר, ורק השיב בשתי מילים: "לא כדאי!"
המילים הקצרות זעזעו את רבי יצחק מאיר, שלא אבה לעלות עוד לרכב, והודיע לידידו כי לא ילמד כעת נהיגה, וכי הוא יכול לשוב עם הרכב לתל אביב. האיש נסע לדרכו, ולאחר חול המועד, הביא את הרכב לבני ברק, אמר לו רבי יצחק מאיר: "נכון קניתי אותו ממך, ולא אתחרט על הקניה, אבל בבקשה, החנה את הרכב כאן בסמוך לבית, כי אני כבר לא אסע בו עוד!"
רבי יצחק היה נחוש בהחלטתו שלא לעשות כל שימוש ברכב, כיון שלמד בו נהיגה בחול המועד ו"לא כדאי". מאותו יום חנה הרכב מתחת לביתו שברחוב בית הלל, וברבות הימים הפך לגרוטאה ושימש כאתר משחקים לילדי השכונה. הרכב נח בחצר הבית כ'אבן שאין לה הופכין', אך גם כ'אבן האזל', המודיעה ומכרזת מהו דקדוק הלכה, מהי זהירות ומהי יראת שמים!
(מתוך ההקדמה 'יחי ראובן' שמות)