קידושין דף יד
כיצד הציל הגאון רבי אליהו חיים מייזל אשה שנזקקה לחליצה מיד עושקה?
בית חלוץ הנעל
בעיר 'לודז' נפטר יהודי בלי להשאיר אחריו ילדים ל"ע ואשתו הוזקקה לקבל חליצה מגיסה, אחיו של בעלה הנפטר. אולם, גיסה, רוח אחרת היתה עמו, ובמקום לקיים כפשוטו את מה שנצטווה על-פי תורה [שחוץ מהציווי הוא גם טובה גדולה להנפטר – כידוע מהזוהר הקדוש], החליט 'לעשות מזה כסף' ודרש בעבור החליצה סכום גדול של כסף. וגם כשענתה האשה ואמרה שאין בידה סכום כזה, דרש ממנה שתתן לו את הטבעת היקרה שעליה, שהיתה משובצת יהלום יקר מאד.
בצר לה הלכה לביתו של רב העיר הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, שהיה ידוע גם כפיקח עצום, וסיפרה כי גיסה דורש תמורת החליצה את טבעתה היקרה, שהיא בעצם כמעט כל הונה ורכושה עלי אדמות. הרב הורה לה שלא תתן לו כלום, והוא ישתדל לפעול אצלו שיתן לה חליצה בחנם אין כסף.
הרב שלח לקרוא את היבם והזהיר אותו שיתן לה חליצה בלא שום תמורה, ובאם לאו – ייאלץ להשתמש בדרכים אחרות, ואז 'פרשת הכסף' תצא לרשות הרבים והוא יסבול מזה חרפות ובושות…
האיש הזה היה איש מכובד – 'א שיינער איד', ופחד מאד מגילוי הדבר ברבים, אבל מצד שני תאות הממון התגברה בו והוא לא היה מוכן לוותר על הטבעת היקרה. הוא התחנן בפני גאב"ד לודז' שלא יפרסם הדבר ברבים וימתין עד השבוע הבא, ובינתיים הוא יתיישב בדבר.
והנה למחרת התייצב יהודי בשם 'יוסף ליבער' בפתח ביתה של האשה, ואמר לה כדברים האלה: "אני, יוסף ליבער, מתעסק ביצירת יהלומים מזויפים. הגיעה לאזניי הצרה הגדולה שאליה נקלעת, שהיבם אינו רוצה לתת לך חליצה, ונפל במוחי רעיון נפלא כיצד להצילך מהמבוכה הזאת. אני אכין עבורך טבעת מזויפת הדומה בצורתה בדיוק לטבעת המקורית, את הטבעת הזאת תתני לגיסך וכך יסכים לחלוץ לך והכל על מקומו יבוא בשלום.
אולם הקב"ה הכניס תבונה בלב האשה שלא להתפתות אחר עצה זו, היא חששה שעלולות לצאת מכך כמה תוצאות לא טובות. הרי גיסה ירצה להראות את הטבעת המבין ביהלומים, וכשיווכח לראות שהיא מזויפת, הוא יוציא עליה שם רע שהיא שקרנית וזייפנית, וכדי בזיון וקצף. לכן ענתה לו האשה שהיא רוצה לחשוב על הדבר, וברגע שתחליט להשתמש בעצתו היא תפנה אליו. אך 'יוסף ליבער' השיב לה כי היא אינה צריכה להטריח עצמה אליו, והוא כבר יחזור אליה למחרת, מגודל רצונו לקחת חבל במצוה רבה זו.
בינתיים הלכה האשה שוב אל בית הרב וסיפרה לו אודות עצתו של 'יוסף ליבער'. שאל אותה הרב: "מהיכן הוא שמע על הצרה שלך, מי גילה לו רז זה? האם סיפרת למישהו על כך?".
"לא" – ענתה האשה.
"ובכן", אמר הרב בחכמתו, "אני חושש שזהו זיוף חמור המגיע ישר משלחנו של גיסך… כנראה הוא שלח מישהו בשם 'יוסף ליבער' להשיא לך עצה רעה זו. ובכן, שמעי לעצתי ועשי כדבריי: גשי נא לסוחר אחר המתעסק ביהלומים לא אמיתיים, והזמיני טבעת חדשה עם יהלום לא אמיתי, ואותה תמסרי אותה ליוסף ליבער כשיבוא מחר לקחת ממך את הטבעת (האמיתית), ונראה מה יהיו חלומותיו".
וכך אכן עשתה האשה. ומכאן התנהל הכל כפי שהרב שיער בחכמתו. כמה שעות לאחר שמסרה את הטבעת ליוסף ליבער כדי שיכין כביכול טבעת מזוייפת כדוגמתה, הגיע גיסה אל הרב ואמר כי התיישב בדעתו והוא מוכן לתת חליצה בחנם. וכך הוה, הוא נתן לה חליצה, ולמותר לציין שיוסף ליבער לא חזר אל האשה להביא לה טבעת מזוייפת כפי שהבטיח…
עברו כמה ימים, ובעיר התפשטה שמועה כי בעיר הסמוכה פרץ ריב גדול בין הגיס הנ"ל לבין אדם אחר, והוא אף הפלה באותו אדם מכות, בצעקות נמרצות על כך שהוא העלים ממנו את הטבעת האמיתית שקיבל מהאשה ובמקומה נתן לו טבעת מזויפת [זאת לאחר שבדק את הטבעת שקיבל ממנו אצל סוחר יהלומים].
וכך התגלתה האמת בפני כל, שהנוכל ההוא היה אכן שליח של היבם, ששילם לו כדי שילך ויפתה את האלמנה שהוא, 'יוסף ליבער', רוצה לעזור לה, אבל באמת היה רק מחופש ליוסף ליבער, ואחר שלקח מהאלמנה את הטבעת הסיר מעליו את התחפושת ונתנה לגיסה, ואח"כ חזר למקום מגוריו בעיר הסמוכה. אבל אחרי שנודע לגיסה שהטבעת שקיבל היתה מזויפת, חשד בשליח (יוסף ליבער) שהחליף את הטבעת, ולכך פרצה מריבה גדולה ביניהם…
אחר כך, כשהפליאו בני העיר את חכמתו הגדולה של הרב, התבטא ואמר שזו עצת המשנה: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" – ואף מרמאי, שבאותה קדירה שרצה השליח-הרמאי לבשל את הרמאות, באותה קדירה נתבשל…
(גליון קנין תורה)