הרב בנימין גולד
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'"… (ויקרא א', ב')
דיוק נפלא דייק מרן המשגיח ר' לייב חסמן זצ"ל בספרו 'אור יהל': לגבי הקרבת קרבן לה' כתבה התורה: "אדם כי יקריב", ולגבי אדם שחוטא כתבה התורה לשון "נפש כי תחטא", ההיגיון אומר שאדם המקריב קרבנות הוא המעלה גדולה מן החוטא, ואצלו יש לציין את הנפש, שהיא החלק המרומם אצל האדם, ולא את שמו 'אדם' שזה על שם האדמה שממנה לוקח?!
וביאר שלכל אדם יש כוחות הנפש הרוחניים וכוחות האדם הגשמיים, ובזה באה התורה ללמדנו, שאדם הרוצה להקריב קרבן, יש לו לשתף את כוחותיו הגשמיים ש'באדם', ואילו אדם החוטא יש לו להגביר את כוחותיו הרוחניים שב'נפש', זו הדרך הסלולה בעבודת ה'.
ונראה עוד לומר בזה, על פי דרכו של מרנא הסבא מסלבודקא זיע"א, שהביא סתירה עצומה בגדלות האדם: הנה מצד אחד נקרא הוא 'צלם אלוקים', ממש חלק אלוק' ממעל! ומצד שני נקרא הוא 'אדם' על שם האדמה שממנה לוקח, והיה נראה שיש לקרוא לאדם שהוא צלם אלוקים בשם רוחני, שמזכיר את גבהותו ורוממותו כחלק אלוק' ממעל, ומדוע נזכר הוא בשם החומרי של 'אדמה'?!
אלא ביאר שאדרבא, בזה רצתה התורה לומר לאדם: אתה 'צלם אלוקים' גבוה מעל גבוה, זה יכול להביאו לשפלות הכי גדולה שגאווה והתנשאות בכל דרכיו, ולכן מזכירה לו התורה, כי הוא אדם שמן האדמה לוקח. מהות האדמה זה שכולם דורכים עליה "ונפשי כעפר לכל תהיה". ללמדו! כי הדרך הנכונה בעבודת ה' היא לזכרו תמיד כי אתה מן האדמה, תשתמש בדרגתך הגבוהה, אבל תמיד עם מידת הענווה של "ונפשי כעפר לכל תהיה"
"אדם כי יקריב" – כשאדם עובד את עבודת ה' יש לו לזכור שהוא 'אדם' מן האדמה, כדי שלא יגיע להתנשאות וגאוה, אבל כשהוא חוטא רח"ל יש לו לזכור כי יש בו נפש, יש בו רוממות של 'צלם אלוקים', כדי להגביה את עצמו מן חלק האדמה שבו.
- ●●
רבים הם הסיפורים על גדולי ישראל בכל הדורות, כמה השתדלו לנהוג במידת הענווה כדי שלא יבאו ח"ו לידי גאוה וכבוד, ובכל פעם שעלתה וצפה גדלותם, השתדלו להזכיר לעצם את ה'אדם' שבהם:
סיפר הגאון רבי יצחק ידידה פרנקל זצ"ל, שבבחרותו כשלמד בורשא, נפוצה השמועה כי מרנא החפץ חיים זיע"א מתעתד לבא לעיר, והתמלא רצון עז לזכות לראותו מקרוב ולהקביל פניו.
ביום בואו, יצאה כל ורשא היהודית על רבבות תושביה לחלוק את הכבוד הראוי לגדול הדור, הדוחק היה עצום והצפיפות נוראה, "אבל יחלתי בכל ליבי והתפללתי לה' שעל אף כל זאת, אזכה להתקרב ולזכות לראות מקרוב פני קדשו של הכהן הגדול.
"והנה שמע ה' תפילתי, ובכל הדוחק העצום, פתאום מצאתי עצמי ממש קרוב מאד לצדיק החפץ חיים. ניצלתי את השעה הגדולה, וצעקתי: 'רבי בבקשה תברכני!'. צעקתי בחסדי ה' הגיעה לאוזנו של החפץ חיים, הוא נתן בי את עיניו הקדושות ואמר: 'ולמה שאתה לא תברכני?'
"לרגע נאלמתי דומיה מגודל המעמד והשעה, אבל מיד השבתי: 'הרבי הוא כהן, ואני ישראל!'. בת שחוק נראתה על פניו של הכהן הגדול, וזכיתי לברכתו".
מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל סיפר, ששמע שאחד שאל את מרנא החזו"א, אם הוא יודע שהוא גדול הדור? והשיב החזו"א שכן, וחזר הלה ושאלו: "אם כן איך שייכת אצן מרן מידת הענווה?" והשבי לו החזו"א: "אם לאחרים היו כוחות כמו שלי, היו יכולים להיות יותר גדולים"…
אמר מרן הגראי"ל על הסיפור הזה, שהוא לא היה מסוגל להאמין שההוא העז פניו לשאול כן את החזו"א, אז שלח את בנו לרב הנ"ל לשאלו האם המעשה היה נכון, ואישר שאכן כן.
סיפר הרב ראובן קרלנשטיין בשם רבי יוסף גריינימן:
את שמחת בית השואבה של בית כנסת 'לדרמן' בבני ברק, בית מדרשו של מרן הסטייפלר הקדוש, היו עורכים בסוכתו של הסטייפלר. הסטייפלר היה יושב כפוף בסמוך לפתח הסוכה, מנורת לוקס אחת דלקה והיה חשוך מאד, בקושי היה ניתן לראות את האנשים, וכך עברו מאות רבות של אנשים להתברך מפיו הקדוש, והיה מברך כל אחד בברכת 'א גוט יום טוב'.
אני בעצמי הייתי שם. ראיתי אדם שעבר לברכה, הסטייפלר אמר לו: "כבר היית כאן", מיד שאלו אותו: "האם באמת היית כבר?" והוא אמר: "כן! ניסיתי לקבל ברכה פעם שניה, אבל מרן הסטייפלר הקדוש – בחושך לא רואים כלום, אבל הוא רואה!!". עוצמת קדושתו המפליאה!
בהמשך, כשגמרו כל הקהל העצום לעבור על פניו, פנה אלי הסטייפלר ואמר בפשטות ובתמימות: "כנראה שיש לי את הסוכה הכי גדולה בכל שיכון חזו"א, ולכן באים לכאן כולם!!"
הוא ראה בחושך! הוא ידע הכל!! אבל היה ברור לו ברוב ענוותנותו, שעבד עליה כה הרבה, כי אין סיבה אחרת לכך שכ"כ הרבה אנשים באים דווקא אליו, שאצלו עושים את שמחת בית השואבה!!
סיפר הגאון ר' יגאל רוזן שליט"א ראש ישיבת 'אור ישראל':
שנה אחת ביום הראשון של 'זמן אלול', עמדו אב ובנו בפתח הישיבה ובקשו לדבר איתי. כששאלתי לחפצם, אמר לי האב, שהוא רוצה להכניס את בנו לישיבה. כשניסיתי להסביר לו, שעכשיו לא מקבלים בחורים חדשים, וזה נעשה כבר בזמן קיץ במבחני הקבלה, הציג האב את עצמו כרופא השיניים של מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, והוסיף: "רבי שלמה זלמן ביקש לומר, שזו בקשה שלו להכניס את הבן לישיבה".
התברר כי הבן למד במוסד תיכוני, ונפשו חשקה ללמוד תורה בישיבה קדושה, והאב שלא התלהב מהרעיון ניסה להניאו, אך ללא הצלחה, ופנה כבכל דבר למרן הגרש"ז אויערבך, שאמר לו מיד לעשות כבקשת בנו, ואף המליץ להכניסו לישיבת 'אור ישראל' לפי כישרונותיו ורמתו. הגרש"ז הבין שעכשיו להכניס בחור לישיבה זה דבר קשה וייתקל בקשיים, אבל הבין שאם הצעד לא ייעשה עכשיו – הרי שהבחור יחזור ועולם התורה יפסיד בן עליה.
האב לא הרפה, ומיד אמר לי: "הגרש"ז בקש להוסיף, שאם הרב לא מאמין שהוא שלח ובקש אישית, אז הנה הוא מוסר את הטלפון החסוי שלו, ומבקש שהרב יתקשר אליו". רבי שלמה זלמן בקש גם לציין, שאם איני מכירו ואיני יודע מי הוא, שיזכיר לי שהוא בא לנחם בשבעה כששיבתי על אבי ז"ל!
הייתי מופתע! כל העולם היהודי ידע והכיר בגדלותו העצומה של עמוד ההוראה ר' שלמה זלמן, והנה יש לו צד פשוט שיתכן ואני לא זוכר ומכיר מי הוא?
בימי השבעה על הגרש"ז סיפרתי לבניו את המעשה, וכלם יצאו מגדרם מהתפעלות מענוותנותו היתירה של מרן הגרש"ז זצוק"ל.
מדהים עד כמה גדולי ישראל, בתוך גדולתם העצומה, תמיד הכניסו את מידת הענווה כדי שלא תיפגם ח"ו עבודתם השלמה. הם שלבו בהקרבתם לפני ה' את הנפש של "צלם אלוק ממעל", יחד עם האדם "כי מן האדמה לוקחת". זה השלמות בעבודת ה'!!