תכונה רבה הורגשה באותו יום בעיירה ראדין ובגלילותיה. מרכבות הדורות עשו את דרכן לעיירה, נושאות עליהן את גדולי העשירים ואילי ההון מהסביבה, אשר נקבצו ובאו כולם ל'דינר' – מסיבת התרמה מיוחדת, בנשיאות ובהשתתפות רבן של ישראל, הכהן הגדול מאחיו, ה'חפץ חיים' זצ"ל.
לא היתה זו מסיבת 'דינר' רגילה, שהרי לא בכל אסיפה כזו משתתף ה'חפץ חיים', ואף נושא בה דברים. מדובר היה בענין של 'פיקוח נפש' – במגבית חירום להצלת בית החולים היהודי שבפאתי ראדין, שמצבו הכלכלי החמיר עד שהיה חשש כי לא יוכל לטפל בחולים הבאים אליו…
כששמעו הגבירים נדיבי הלב על דבר ה'דינר' הדחוף, ומשהבינו את חשיבותו הרבה לאור העובדה כי רבן ומאורן של ישראל ישתתף ב'דינר' ואף ישא בו דברים – לא היה איש מהם שחשב לוותר על ההשתתפות במעמד הייחודי. וכך, בשעת ערב מוקדמת באולם המיועד, התייצבו ובאו ארבעה עשר העשירים הגדולים ביותר במחוז, ונכנסו בזה אחר זה…
מיד אחר כך, הגיפו העסקנים את דלת המקום. היה ברור כי הצלחת האירוע תלויה בשקט שישרור בו וביוקרתו האלגנטית, ולא יתכן כי כל הרוצה להיכנס ולהשתתף – יוכל לעשות זאת. המעמד החל, כשה'חפץ חיים' מקבל את התורמים בחום, מאציל עליהם מברכותיו, ואחר כך – נשא את נאומו על החשיבות הרבה לתרום מיטות לבית החולים.
כשסיים את דבריו, החלה מלאכת ההתרמה. ה'חפץ חיים' בעצמו, הוא ולא אחר, עבר בין השולחנות, ופנה לכל אחד ואחד מהגבירים בבקשת תרומת מיטה או שתיים. היה גביר אחד שתרם מיטה אחת שעלותה מאות רובלים, והיה גם גביר אדיר, שהיקף נכסיו נאמד במאות מיליוני רובלים, שתרם לא פחות מ-15 מיטות לבית החולים בעלות של כרבבת רובלים!
ההתרמה נמשכה, ולפתע – פתח את הדלת אחד מבחורי ישיבת ראדין. בחור פשוט ועני, שמכנסיו הקרועים ובגדיו הבלים היו ההיפך המוחלט מהאווירה העשירה והיוקרתית ששררה ב'דינר'. העסקנים נזעקו לשלוח אותו מהחדר לבל יפריע את ההתרמה החשובה, ולבל יפגע באווירה הייחודית והיוקרתית…
אך ה'חפץ חיים' שם לב לכך, ומיהר אל אחד העסקנים: 'צא ושאל את הבחור האם הנושא דחוף. ואם הוא דחוף – הכנס אותו מיד!' – אמר.
העסקן יצא, וכששב – אמר כי הבחור אומר שהשאלה דחופה. 'הכנס אותו בבקשה' – אמר ה'חפץ חיים', ועצר את ההתרמה בעיצומה. הבחור קרב אל ה'חפץ חיים' ביראת כבוד, ולחש על אוזנו שאלה קצרה, שאחריה השתררה שתיקה ארוכה…
הגבירים הביטו בנעשה בעיניים המומות. הן התכנסו כאן למטרה חשובה ועילאית – שה'חפץ חיים' בעצמו העיד עליה וטרח עבורה. ולפתע – הפסקה בעיצומה של ההתרמה בשל שאלתו של בחור מן המנין?!
ה'חפץ חיים' לא מיהר לענות, ודקות ארוכות קימט את מצחו עד שהשיב. עיניו של הבחור אורו, ניכר היה שהתשובה סיפקה אותו ופשטה את לבטיו, אך ה'חפץ חיים' לא מיהר לעזוב אותו… 'עוד משהו רצית לשאול?' – שאל באינסוף סבלנות ואהבה…
'לא, תודה' – השיב הבחור ופנה לצאת, וה'חפץ חיים' – רבן של ישראל, ממרום גילו ומעמדו טרח וקם מהכיסא, וליווה את הבחור עד הדלת, שם נפרד ממנו בחיוך אוהב ולחיצת יד חמה.
ה'חפץ חיים' שב לשולחן, וביקש להמשיך את ההתרמה. רגע לפני, שמע גביר אחד מפטיר: 'כבוד כזה לבחור פשוט… מעניין כמה מיטות תרם הבחור הזה לבית החולים…'
באותו רגע, נזעק ה'חפץ חיים' והגיב: 'הבחור הזה תורם מדי יום חמישים מיטות לבית החולים, כל יום – חמישים מיטות!'
עתה הפכה השתיקה באולם לאלם משתק והלם מפליא. חמישים מיטות?! – תמהו הנוכחים איש אל רעהו, והלא מכנסיו יעידו עליו שאין לו פרוטה לפורטה, שאינו בר יכולת לשלם ולו מיטה אחת! חמישים מיטות הוא תורם?! כל יום?!
ה'חפץ חיים' נענה והסביר בנועם: 'כן! הבחור הזה לומד מדי יום שעות ארוכות, ולימודו מביא בכנפיו ומעורר רחמי שמים מרובים, שמונעים מדי יום מכמה עשרות אנשים לחלות, ועוד כמה חולים הוא מבריא ושולח הביתה… בלעדיו, היו יכולים להיות לנו קליינטים רבים נוספים לבית החולים, ובלימודו – הוא חוסך לנו לפחות 50 מיטות ביום! – היש מישהו כמוהו הזכאי לכבוד מלכים? האם יש תורם נכבד כמוהו לבית החולים?!
את הסיפור כתב בנו של ה'חפץ חיים' בעדות אישית, בקונטרס 'מדרכי אבא' שהוציא לאור. וללמדנו בא:
בכל פינה בתבל, יושב ילד ומשנן משניות, בחור ממהר לסדר, אברך לומד בהתמדה, עמלי הכפיים – מתרכזים בשיעור היומי, לומדים וקונים עוד דף ועוד דף, עוד משנה ועוד הלכה…
ברגעים הללו, כשאנו לומדים מתחוללת מהפכה: שם למעלה – נפתחים שערי שמים, מושפעים ישועות וחסדים גלויים ונסתרים. וכאן למטה – תאונות דרכים נחסכות, מטופלים מבריאים, ניתוחים מצליחים, אנשים בריאים נשארים כאלה…
איננו יכולים לשער ולהעריך, כמה רחמי שמים התורה שלנו מעוררת, כמה ייסורים היא מונעת, כמה טרגדיות היא עוצרת!! זוהי סגולה ייחודית של לימוד התורה הקדושה – שמחוללת מופתים, מונעת צער, מטפלת באסונות עוד לפני שהם קורים, ומספקת לכולנו חיים טובים ואיכותיים יותר!
(פניני פרשת השבוע)