וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם (טז א)
פרשת קרח מלמדת אותנו, אומר המשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שמדותיו הרעות של האדם אינן מתנהגות עפ"י דרגתו. המידה היא כדבר זר וחיצוני מן האדם, וכשאדם, יהיה גדול אשר יהיה, נתפס במידה רעה, אין שיעור כמה הוא יכול להיכשל…
הנה קרח פקח היה, מנושאי ארן הקודש, ואף זכה לרוח הקודש על פיה ראה ששמואל הנביא וכ"ד משמרות כהונה עתידין לצאת ממנו, ועכ"ז ירד פלאים, כדברי חז"ל שכל אותו הלילה היה יושב ואומר דברי ליצנות כדי למשוך אליו חמישים ומאתיים איש, נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם…
הבה ונראה, מבהיר המשגיח, עד היכן שפלותו של קרח מגעת. הרי בטעותו עפ"י רוח קדשו, הבין שהוא ישאר בחיים בתום המחלוקת, כי הרי ממנו אמור לצאת שמואל הנביא. הוא לא ראה שבניו יחזרו בתשובה והם יזכו בדור ההמשך. זאת אומרת שהוא גם הבין ששאר האנשים שהסית ימותו בעקבות מעשיו, להם הרי לא מובטח דורות המשך, ובכל זאת הוא ממשיך לשכנע אותם ובעצם להוליך אותם שלל אל מותם… לשפלות כזו אפשר להגיע עם מידות רעות, שהם בעצם דבר חיצוני מהאדם, גדול ככל שיהיה…
על כן, מייסר המשגיח, אין מנוס מלעבוד עוד ועוד להסיר מעלינו את המידות הרעות. לא מספיק לעלות ולהתעלות בתורה וביראה, עלינו לתקן בנפשותינו את מידת הכעס, מידת הגאווה ושאר המידות הרעות, כי בכוחם הרע עלולים להוריד את האדם מרום ערכו לעומק שפלותו.
***
זכורני מילדותי, מספר ר' חצקל, באחד שנתמלא כעס על בנו הקט המוטל בעריסה, עמד וזרק את המיטה יחד עם התינוק…
ידעתי מעשה משנים שעברו, מספר עוד המשגיח, בעיירה מסוימת באירופה אשר כיהן בה מרא דאתרא בא בימים, והיה באותו מקום מועמד צעיר למלאות מקומו, והיה אותו מועמד עומד וממתין כל הזמן מתי יבוא יומו של הקודם! כי בכח המידה הרעה להביא את האדם לידי ציפייה למות זולתו…
***
גאון עולם היה הגאון רבי אפרים זלמן מרגלית זצ"ל, בעל ה'בית אפרים', ועל אף גאונותו הגדולה יעיד לנו הסיפור הבא כיצד עבד תמיד על מידותיו…
פעם כאשר היסב לסעודה, נפל מהשולחן כלי זכוכית יקר מאוד ונשבר לרסיסים. הרבנית הצטערה מאוד על הכלי היפה והיקר, אך רבי אפרים נשאר שליו, כאילו לא ארע דבר… "כיצד נשאר אתה כה שליו ורגוע" – שאלה אותו הרבנית – "הרי הכלי הזה שווה הון רב?!"
"תשאלי אותי שאלה זו בעוד שנה…" ביקש ממנה רבי אפרים. הרבנית זכרה זאת ואכן כעבור שנה שאלה אותו שוב על שלוותו באותו מאורע מצער.
"האם עכשיו עדיין כואב לך אובדן הכלי?" – שאל רבי אפרים את רעייתו. "לא" – ענתה הרבנית – "כבר נרגע ליבי…."
"אם כן" – הסביר לה רבי אפרים בהלצה משהו – "זו התשובה. אני אדם שקולט דברים מהר. כבר בשעת מעשה כאשר נשבר הכלי, העברתי מהר בראשי שנה שלמה, וכבר לא הרגשתי צער מהכלי השבור"…