"כי תעשה הטוב והישר בעיני ד' אלוקיך" (י"ב, כ"ח)
סיפר החיד"א על דין תורה שהגיע לידי אחד מגדולי הדורות.
בימים ההם התגוררה אלמנה עניה ובנה יחידה בעירו, כאשר גדל הילד לא היה יכול לראות בצער אמו המתפרנסת בקושי ובדוחק גדול, והחליט לגשת לנדיבי לב שיתרמו מכספם עבור אמו המסכנה. ויהי כאשר הגיע אל אחד העשירים חמד לו לצון, והציע לילד שאם יטבול במימי הנהר הקפואים באישון לילה ואפילה, יתן לו סכום גדול של חמישים אלף רובל. שמע הילד את דברי העשיר ולבו נחמץ בקרבו, כי איך יסתכן ויטבול בנהר עבור בצע כסף? אך מאידך גיסא לא היה יכול לראות את אמו בעניותה. לפיכך הלך להתייעץ עם אמו, אם ראוי לו לעשות העיסקה אם לאו, אך לאחר התלבטויות קשות העלו והחליטו בלית ברירה ובלב כבד, שימלא הילד את בקשתו של העשיר הגאוותן.
בשעה המיועדת הגיע הילד עם אמו, ועמדו על שפת הנהר. הילד הלך לשבור את הקרח כדי לטבול במים ואילו האמא עמדה מן הצד ושפשפה אבנים זו בזו והוציאה מהן אש. לצד המדורה חיממה מגבת ובגדים, כדי שמיד עם צאת הילד מן המים הקפואים יוכל להתחמם עם הבגדים החמים. ואכן לאחר עבודה קשה שבר הילד את שכבת המים הקפואים וטבל במימי הנהר, וכל עוד נשמתו באפו יצא משם כשהוא שמח וטוב לב, שמעתה לא יחסרו להם עוד מזונות בביתם.
ויהי ממחרת. כשהלך אל בית העשיר כדי לתבוע את הכסף שהבטיח לו, סירב העשיר לתת לו פרוטה לפורטה, וטענתו בפיו, דמאחר שאמו עשתה מדורת אש סמוך ונראה אל הנהר, גרמה בזה לחמם מעט את מימי הנהר. נמצא שלא קיים רצונו בשלימות, וממילא אין לו עליו טענת ממון. בצר לו הלך הילד אל המרא דאתרא, ובכה לפניו על העוולה הגדולה שעשה עמו העשיר. שמע הרב את טענתו ושלח מיד שליח ב"ד להזמין את העשיר לבוא אליו.
כאשר הגיע העשיר, התחיל הרב לדבר עמו על דא ועל הא שלא מענין טענת היתום כלל, ותוך כדי השיחה שאלו אם ברצונו לשתות כוס קפה. שמח העשיר על ההצעה, וביקש לשתות כוס קפה חם כדי לחמם מעט את גופו. מיד הלך הרב והדליק אש בכירה ואז נטל את המיחם ומילא אותו מים, אך לא העמיד אותו על גבי הכירה אלא השאירו רחוק מן האש, וחזר אל העשיר והמשיך לשוחח עמו.
כאשר עבר זמן מה, חזר הרב ובדק את המים אשר במיחם וראה והנה קרים הם, ותמה בפני העשיר איך יתכן כדבר הזה, הרי הדליק אש בכירה ואיך לא רתחו המים, השיב העשיר כשהוא תמה על תמיהתו, איך ירתחו המים אם אין המיחם על גבי האש ממש? ואכן לדברים האלו חיכה הרב, ובזאת התחיל להוכיחו בדברים קשים כגידין: "איך אם כן סבור אתה להשתמט מלשלם ליתום האומלל מה שהבטחת לו? וכי יש ביד המדורה שהדליקה אמו לצד הנהר, לחמם את המים הרחוקים כל כך מן האש? ועתה מהר קח את מלוא הסכום, ותנו לילד היתום כדי שיוכלו הוא ואמו לקנות לחם לאכול ומים לשתות…".
ולמדנו מכאן לענין חינוך הבנים, שכשם שבחימום המים צריך לשים המיחם על גבי האש כדי שיתחמם, כן נמי אם האב לא יהא "על האש", היינו שלבו לא יהא בוער כלפידים בעבודתו ית', או אז נמצא שבניו ויוצאי חלציו יעמדו רחוקים מן האש, ואיך יוכלו להתחמם לתורה ולמצוות.
ומסיים החיד"א וכותב, שלימים שאלו את הילד היתום, איך באמת הצליח לעמוד בניסיון ולטבול במים הקפואים בתקופת טבת, הלא הדבר קשה מנשוא, והשיב הילד בתמימות, שהיו עיניו ולבו תמיד אל האש שהדליקה אמו בשפת הנהר, וזה גרם להפיח בו רוח חיים ועל ידו התחזק לטבול במים. וגם זה לימוד גדול הוא לדורות עולם במעשה האבות, שאם הילדים צעירי הצאן רואים את החמימות ואש ההתלהבות הבוערת בלב אביהם, אזי יוכלו לעבור את כל המים ולהינצל מהם, כי בודאי יתחזקו תמיד כאשר יראו את האש הגדולה הבוערת לצדם סמוך ונראה. ויראו איך נתקיים אצלם "שחולת אהבה אני" בהתלהבות אש קודש, וזה יגרום לעורר אצלם אהבה ויראה ולהיות רודפים אחר המצוות.
אימרה חריפה הגיד הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל
אימרה חריפה הגיד הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, מרא דארעא דישראל. דהנה מדרך העולם שהנכנס למקום עבודתו של זגג, ידרוך שם על חתיכות זכוכית, כן הנכנס למקום עבודת של חרש – לֹא ימלט מלדרוך על שברי עצים, כמו כן יש אשר בכניסתו לבית שמגדלין בו תינוקות של בית רבן – ידרוך על נשמות… והדברים נוראים, אך רעיון הדברים הוא, שעל ידי שמחליטים על פלוני שאינו בעל כשרון ובודאי לא יצליח, גורמים בזה לדחותו בידים ואף אין מנסים ללמדו תורה, וזה איסור גמור, ולא עוד אלא שהוא אף טעות חמורה. כי הרבה גדולי ישראל לא היו בעלי כשרונות ואעפ"כ גדלו לגדולי הפוסקים ובקיאים בכל התורה כולה.
מורי הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, זכה להעמיד תלמידים לאלפים, ואמר מתוך נסיונו שפעמים הרבה ראה על שני אחים שהאחד נתברך בכשרונות, ואילו השני היה חלש יותר, והבן השני היה מצליח יותר מן הראשון, ודוקא הוא גדל להיות תלמיד חכם ולהצליח במעשה ידיו, אין זה אלא שההורים מתפללים ובוכים על בניהם החלשים, יותר ממה שהיו מתפללים להצלחת בעלי הכשרונות, מאחר שסמכו ובטחו על כשרונותיהם שיצליחו, וזה גרם להם שלא ראו ברכה והצלחה במעשה ידיהם, כמו שראו החלשים.
ויש שמשתמטים מללמד את החלשים, באמרם שהם חסים על עוון ביטול תורה שלהם, כי באותה שעה היו יכולים ללמוד הרבה עם אחרים, וזו אינה טענה, וכן סיפר הגאון רבי יעקב אידלשטיין זצ"ל, שהיה מהתלמידים הראשונים בישיבת פוניבז', ועברה עליהם תקופה קשה מחמת סיבות שונות, והיתה התרשלות לבחורים בלימודם. שלחו לשאול את הגאון בעל ה'חזון איש' זצ"ל כדת מה לעשות, והוא השיב את תשובתו, שראוי לבחורים המבוגרים ללמוד עם הקטנים, ויעוררו זה את זה בהתמדת התורה. נענה השליח ואמר, שלדעתו לא יקבלו המבוגרים עצה זו, כי יחששו משום ביטול תורה, השיב החזו"א ואמר: "וכי בעת הנחת תפילין ליכא ביטול תורה?!". כאומר שזו חובת האדם לעשות, אע"פ שבאותה שעה אינו מתעלה בתלמודו, ואלו ואלו רצון הבורא יתב"ש, והכי נמי איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק הגם שזה על חשבון ביטול תורה.
אקדמות מילין בטרם נפתח לדבר על בנים חלשים
אקדמות מילין בטרם נפתח לדבר על בנים חלשים, דהנה מילתא דשכיחא היא שהורים נוטים להאשים את המלמדים ור"מי הישיבה, שמעלו בשליחותם ולא עשו מלאכתם באמונה, ואם היו ממלאים חובתם לא היו התלמידים סרים מדרך המלך, וכיוצא בטענות סרק אלו, והנה הגם שאין לשפוט את האדם בשעת כעסו. בכל מקום טענה זו אינה טענה בדרך כלל, וחובת האדם לקשוט עצמו לפשפש במעשיו תחילה, ולא לחפש חסרונות בזולת, ולא ללכת שולל אחר טבע העולם, שבן אדם נוטה להאשים אחרים שפשעו בתפקידם כדי לסלק את האשמה בעליו ולהרגיע מצפוני לבו, וזו הנהגה פסולה ומקולקלת, וצריך לדרוש ולחקור אחר האמת.
משלו משל לעיר שתושביה היו מחזרים תמיד אחר הטיפה המרה שביין, ובעת שכרותם לא היו נמנעים מלנהוג ברכבם והיו העוברים ושבים באים לידי סכנה, ואף כאשר היו השוטרים תופסים עבריינים אלו, היו מצטדקים ואומרים "איננו שיכורים", והיה קשה מאד להוכיח בהוכחות ברורות ששתויי יין המה, כדי לקנסם כדין. מה עשו? מתחו השוטרים חבל דק וארוך, וציוו לכל החשודים כשיכורים לעבור על החבל, ומי שהיה מיישר פסיעותיו או אז ידעו שאינו שיכור, ואילו השיכורים לא היו יכולים להצטמצם ולעבור בקו ישר.
פעם עצרו השוטרים שיכור כלוט נוהג ברכבו. כאשר עצרוהו הכחיש את הדברים מכל וכל, וטען בהן צדקו שאינו שיכור, והיין אינו משפיע עליו כלל, מיד פקדו עליו השוטרים לעבור על החבל, נענה הלה ואמר שהוא מוכן ומזומן לעבור על החבל, ולהוכיח חפותו, אך הוא מתחנן שבתחילה יישרו את החבל שלא יתנדנד… [כי רוב שכרותו ראה את כל העולם הזה כמתנדנד, ולכן ביקש מהם ליישר את החבל].
והנמשל מובן מאליו לכל בר דעת, כי האדם תולה את החסרונות באחרים, ולעולם קל שבקלים להאשים אחרים מאשר לחפש בנבכי לבו אם יש חסרון בעצמו.
וקל וחומר שלא להאשים את המחנך בפני הילד, כי איך יוכל לקבל ממנו תורה ויראת שמים בראותו שהוריו מזלזלים בו תמידין כסדרן, ואציין לשבח אברך יקר מאד ובידעי ומכירי קאמינא, שהיה לו בן שובב מאד. פעם עמדו התלמידים לצאת לטיול, וכל הילדים התרגשו מאד לקראת היום הזה, ויהי בעת צאתם מן התלמוד תורה, ציוה המלמד לכל הילדים לעמוד בשורה מסודרת, כדי שיעלו לאוטובוס בניחותא ובדרך כבוד, אך ילד זה לא נח על משמרתו לרגע, וכל הזמן עבר ממקום למקום ומהכא להתם, לפיכך הורה לו המלמד לחזור לחדר השיעורים, ויחכה שם עד שכל הילדים יעלו לאוטובוס, ואז יקרא לו לעלות ביחידות.
בלית ברירה עשה הילד כהוראת הרבי, אך המתין שם עד בוש, כי מרוב טרדות שכח המלמד לקרוא לו, כאשר היו הילדים באוטובוס. ויהי כאשר ראה שאין הרבי קורא לו, יצא החוצה וירא כי אין איש, חזר הילד לביתו שבור ורצוץ, וכאשר שמעו הוריו מעשה שהיה, השתתפו מאוד בצערו והרגיעו אותו דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והמלמד לא היה אלא השליח לגרום לו לעגמת נפש, ונזהרו מאד בדבריהם, שלא להאשים את המלמד על רשלנותו בשום פנים ואופן.
לאחר כמה שבועות התקיימה 'אסיפת הורים' כנהוג וכמקובל, וכאשר הגיע אביו של הילד לדבר עם המלמד, פתח המלמד והתנצל מעומקא דליבא על התקלה שיצאה תחת ידו, כאשר שכח לקרוא את הילד לטיול, ואילו אבי הילד הרגיעו בדברי ניחומים שלא קרה מאומה, והן אמת שבנו הצטער מאוד, אך לא על המלמד תלונותיהם בכל הפרשה הזו.
התפעל המלמד מדבריו והתחיל להתוודות על האמת, שבשעת מעשה פחד ורעד עד מאד מתגובתם של הורי הילד, ולכן אף חשש לדבר עמם על הדבר, ועתה נוכח לראות, שמלבד מה שאינם מקפידים עליו, אף מצדיקים את דרכו והנהגתו. השיב האב ואמר בחכמה ובתמימות: "ידעתי שהפסיד בני את הטיול הנחשק, אך לא רציתי שיפסיד גם את המחנך שלו…" – כאומר שאם היה נוזף בו על שגגתו, בוודאי היו מעשיו משפיעים עליו בעת החינוך, ונמצא יצא שכר מועט בהפסד גדול, על כן עבד על מידותיו והבליג ולא האשים את המלמד, כדי שלא יהא לו בליבו שום טינא עליו, ואדרבה עוד יתמסר אליו בעבותות אהבה כל הימים…
כמדומה שאין צורך להאריך בגודל האחריות הרובצת על מנהלי המוסדות, שלפעמים חייבים להחליט על הרחקת תלמיד מכותלי בית המדרש, וצריך לחשוב הרבה בישוב והרחבת הדעת, אם זהו הצעד הנכון המתבקש מהם לעשות, כי פעולה זו היא או מצוה גדולה [למען לא יזיק ויקלקל אחרים ח"ו] או עבירה בל תכופר, כי אולי היה בידו להחזירו למוטב, ולא לזרוק אבן אחר הנופל.
אמרו חז"ל (סנהדרין קח:) על חם בן נח שחטא בתיבה, ומקשים העולם, מדוע אם כן לא זרקו אותו מן התיבה לאחר שחטא? ומכאן למד הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, שכאשר יש מבול בחוץ אסור לזרוק ולהוציא את הרשע למקום סכנה, כי הוא עלול ליפול מטה מטה ולהרשיע הרבה ח"ו, ומכל מקום לא שייך כללא במילתא דא, רק צריך לדון לכל פרט ופרט לגופו, ויזכור שבדיני נפשות קא עסקינן.
"דע לך, שבשמים ידונו אותך על דברים שבין אדם לחבירו, בטרם ידונו אותך על ענייני יראת שמים…"
סיפר החסיד רבי אליהו רוט זצ"ל, על אחד מגדולי ראשי הישיבות בארץ ישראל, שבישיבתו הסתובב אחד הבחורים שהיה שורש פורה ראש ולענה רח"ל, ונתן עיניו בו לזורקו מהישיבה, אולם תמיד גברה אצלו מידת הרחמנות, ולא רצה לשלוח אותו בלב ים. פעם אחת תפסו בחור זה בקלקלתו, כיון שכן ידע שבאו מים עד נפש, וכינס את כל אנשי הצוות בישיבה וסיפר לפניהם דברים כהווייתם, ואחר התייעצות מעמיקה הוחלט פה אחד, שאין מנוס כי אם להרחיקו מכותלי הישיבה, אך בטרם הלך ראש הישיבה לחרוץ גזר דין בפועל ממש, הלך אל הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע כדי לשמוע חוות דעתו.
הקשיב הרבי לכל פרטי העובדא, ובתחילה חקר אותו אם יודעים בידיעה גמורה שהכל אמת, ולא שם רק בעלמא, אח"כ המשיך בחקירות ודרישות אם נעשו מצדם כל ההשתדלויות שבעולם, כדי להחזירו למוטב, ואחר שהעלה בוודאות שהכל אמת וצדק צירף את הסכמתו, ואף אמרו לו שזוהי חובתו להוציא אותו מהישיבה ולהרחיקו משאר התלמידים.
אך אז השתנתה צורתו הקדושה, אזיל חיוורא ואתי סומקא, וכאשר כל כולו בוער כאש להבה הוסיף ואמר לו בתקיפות: "אכן, חייב אתה לזרוק את הבחור הזה מהישיבה, כי הוא דומה לתולעת בין הפירות, שאם לא יוציאו אותו תיכף ומיד, יגרום בזה לקלקל ולעפש שאר הפירות, אולם דע לך, שבשמים ידונו אותך על דברים שבין אדם לחבירו, בטרם ידונו אותך על ענייני יראת שמים…", וחזר כמה פעמים על משפט זה שוב ושוב.
ונראה עומק כוונתו, כי לפעמים ההכרח לא יגונה וצריך להרחיק שורש פורה ראש ולענה, כדי שלא יקלקל את חבריו, מכל מקום חובה לעשות כן בלב כבד, ויהיו הדברים ברורים אצלו כשמלה, וללא צל של ספק שלא שייך להצילו בנפשו, ורק אז יוציא אותו בלב כבד מכותלי בי מדרשא.
סיפר הגאון בעל ה'חזון איש' זצ"ל, שפעם הגיע עשיר גדול אצל הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל ראש ישיבת טעלז, וסיפר שיש לו בת כלילת המעלות, וברצונו לבחור בחור תלמיד חכם מתלמידי ישיבתו שיהיה החתן לבתו, וכל הוצאות החתונה יהיו עליו ועל צוארו, וכן יקבל נדוניא גדולה כדי שיכול להמשיך בלימודו בישוב הדעת ולצמוח לאילנא רברבא, וכיון שהגר"א הכיר טובה לאותו עשיר על כן, נכנס עמו לבית המדרש והציע לו שיבחר לעצמו אחד מהבחורים. הסתכל העשיר אנה ואנה ובסוף נתן אל לבו לאחד המתמידים שהיה שקוע מאוד בתורה ,וביקש מהגר"א שברצונו לקחת בחור זה כחתן, אך הגר"א חכך בדעתו ואמר: "הוא ה'בן יחיד' שלי…" וסירב לעשות את השידוך.
בלית ברירה עבר העשיר וחיפש בחור אחר, וכאשר בחר שוב את שאהבה נפשו חזר הגר"א ונענה שוב "זה ה'בן יחיד' שלי…", וכה חזר הדבר ונשנה כמה פעמים והיה העשיר מתפלא כמה 'בנים יחידים' יש לו, אך הגר"א השיב בפשטות ואמר, שיש לו ארבע מאות בנים יחידים, כמספר הבחורים אשר לומדים אצלו בישיבה, וזו חכמה גדולה שכל אחד יהא חשוב בעיניו כבן יחיד, ורק כאשר ירגיש כן באמת יוכל להתמסר אליהם בכל לב ונפש, וכמים פנים לפנים כן יזכה למצוא מסילות בלב בניו ותלמידיו בדרך האמת.
מעשה במלמד אחד שהיה מדייק מאד בזמנים
מעשה במלמד אחד שהיה מדייק מאד בזמנים, והשתדל בכל כוחותיו להגיע בזמן ולהתחיל למסור את השעור בזמן המיועד. פעם אחת אירע לו אונס גמור ויצא מביתו באיחור מה, וידע שאם ילך ברגל יאחר את כניסתו ל'כתה', לכן ניסה לעצור מונית שתסיע אות ולתלמוד תורה, אך כל המוניות היו תפוסות ורק לאחר זמן רב העלתה אותו מונית שתסיע אותו לתלמוד תורה, ואעפ"כ הגיע באיחור של כמה דקות.
ויהי בעת כניסתו הרים אחד התלמידים את שרוולו, והושיט את זרועו כשהוא מצביע למלמד על שעונו [שמשמעו להוכיחו על איחורו בביאתו]. וכראות כן מהלמד בערה בו חמתו עד מאד, שהרי כמה הוצאות וטירחות טרח כדי להספיק להגיע בזמן, ואף עתה לא איחר כי אם בדקות ספורות בלבד, ובכעסו רצה להעניש את הילד על חוצפתו, אולם קבלה היתה לו שלעולם אינו מגיב מיד בשעת מעשה, כי אם לאחר כמחצית השעה, לפיכך הבליג ולא אמר ולא מידי, וכיון דאידחי אידחי עם תום מסירת השיעור.
בעת ההפסקה ניגש אליו הילד וסיפר לו בהתרגשות לפי תומו, שאמו קנתה לו שעון חדש, ולא רצה להראות את השעון לאף אחד מחבריו טרם יראהו למלמד, ולכן כאשר נכנס אל ה'כתה' בבוקר, הצביע לו על שעונו, אך נדמה לו שלא הבין כוונתו, לפיכך חוזר עכשיו להראות לו את השעון…
ועתה הבה נחשוב חשבונו של עולם קטן זה, מה היה קורה אלמלי העניש המלמד את התלמיד התמים, והלא במקום לחזקו ברגשותיו – היה שובר אותו לחלוטין לשברי שברים ובקרע שאינו מתאחה ח"ו, ועל כגון דא אמרו (ברכות כ.) "מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא", שטובה היא הסבלנות מאלפי זהב וכסף, ובד בבד נלמד עוד כמה צריך לדון את הזולת לכף זכות בכל מצב, כי לעולם אין אדם יודע מה בליבו של חבירו.
הבחין פעם בשני בחורים ששוחחו דברים בטלים בענייני השעה באמצע סדר הלימוד
המשגיח הגדול הגה"ח רבי ג'דל אייזנר זצ"ל, משגיח בישיבת 'חידושי הרי"ם' בתל-אביב, הבחין פעם בשני בחורים ששוחחו דברים בטלים בענייני השעה באמצע סדר הלימוד, ולפיכך התקרב אליהם במתינות ולאט, לפתע הסתובב אחד הבחורים והבחין במשגיח העומד על גביו, וחשב שעדין לא הספיק לראותו מבטל מזמנו, לכן פתח לשאול בערמה קושי שהיה לו בהבנת התוס', כדי שיחשוב המשגיח שכל השיחה נסובה אודות דברי התוס', ואכן הקשיב ר' ג'דל בקול שאלתו והשיב לו בדרכי נועם, והבחור היה בטוח בנפשו שהצליח לרמות את המשגיח.
לאחר זמן ניגש רבי ג'דל לאותו בחור, וסיפר לו מעשה שהיה: פעם היה גנב שרצה להיכנס אל בית הרב כדי לגזול מביתו דברי ערך, לכן טיפס על הגג והשתחל דרך 'ארובת עשן' ונפל לתוך הבית על שולחנו של הרב בשעה שהיה עסוק בלימודו. ויהי כראות הגנב את הרב אחזו בו אימה ופחד, כי ידע שנתפס בקלקלתו, אך תיכף התעשת ואמר להרב ששאלה גדולה יש לו לשאול. מיד התעלם הרב ממצבו ובמאור פנים השיב לו "שאל בני שאל". או אז השיב הגנב ושאל: "איך יוצאים מכאן…".
בכך רצה לרמוז לבחור, שבאותה שעה הבין ששוחח דברים בטלים, אך נתן לו פתח לצאת מן המלכוד שנפל בתוכו. והיא דרך ישרה שיבורו בה מחנכים, להתנהג בחכמה כאשר תופסים תלמיד בעת קלקלתו, כי בדרך כלל עדיף להוכיחו לאחר זמן, מאשר בשעת מעשה וגם אז יעטוף את התוכחה במילים שקולות ומדודות וכמעשה דרבי ג'דל שהלביש תוכחתו בסיפור הלצה.
(מתוך הגדה של פסח – באר החיים)