עבירה – בדיבור ובמעשה
בתחילת ספר דברים נאמר: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". לפני מותו משה מוכיח את כלל ישראל ומזכיר את המקומות שבהם חטאו.
אומר רש"י: "'בערבה' – בשביל הערבה, שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. 'מול סוף' – על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף. 'בין פארן ובין תפל ולבן' – הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים. 'וחצרות' – במחלוקתו של קרח. 'ודי זהב' – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם".
ולכאורה, מדוע התורה מציינת את שמות המקומות, איזו משמעות יש למקום עצמו, הרי העיקר הוא עצם המעשה ולא המקום שבו הוא נעשה?
אלא מכאן רואים, שהמקום, הדומם, מושפע לרעה. כאשר נעשה בו חטא – השפעת החטא מוטבעת וחקוקה במקום עצמו, עד שהוא נהיה במהותו 'מקום של חטא'.
מספרים שפעם הלך ה"בית הלוי" ברחובות עירו וכשהגיע למקום מסוים פתח במנוסה. שאלו אותו למה הוא בורח, וגילה שכשעבר באותו מקום הרגיש שזהו מקום שנעברה בו עבירה חמורה. במדרגתו הגבוהה הוא הרגיש את הסיאוב ואת טומאת החטא שנעשתה באותו מקום ותיכף ומיד נמלט על נפשו משם.
אולם עבירה אינה רק במעשה. "אלה הדברים" – כמה הרס וחורבן אפשר ליצור על ידי דיבור פה. מילה אחת יכולה לחולל שמות, להרוס עולמות.
היה בחור ישיבה שסיגל לעצמו סגנון דיבור רחובי. היה רגיל להתבטא "אתם הדתיים"… וסופו שיצא לתרבות רעה. ומי גרם לו? הוא גרם לעצמו! צורת הדיבור שלו גרמה לו להבדיל את עצמו משאר ציבור היראים, אמנם היה זה רק בסגנון הדיבור, אך סופו שבאמת נבדל ונפרד מהם.
וכשם שבכח הדיבור להרוס ולהחריב, הרי מאידך גיסא בכח הדיבור לבנות עולמות. מובא בספרים שקודם הגאולה תהיה תחיית המתים מיוחדת. מי שהתאבל על ירושלים יזכה לראות בשמחתה ויקום בתחיית המתים. יקומו כל צדיקי הדורות, כי הם תמיד התאבלו על ירושלים. לעומת זאת, הרשעים לא יקומו, כי הם לא התאבלו על ירושלים ולכן לא יזכו לראות בשמחתה.
מה יעשו כל הצדיקים שיקומו לתחייה? הם יעמדו בתפילה ויזעקו: ריבונו של עולם, הבא כבר את הגאולה השלימה עם תחיית המתים. ואכן זה מה שיביא את הגאולה.
ועל כך יש לומר: "אלה הדברים" – תתפללו עכשיו! למה לחכות עד אז, צריך לנצל כל רגע ורגע שבידינו להתפלל על בנין בית המקדש, להתאבל על ירושלים, ואז נזכה ונראה את שמחתה.
כח ברכת "בורא נפשות רבות"
מה גרם לכל החורבן?
"ותקרבון אלי כולכם", אומר רש"י: "ולהלן הוא אומר 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו' וגו', אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן, 'ותקרבון אלי כולכם', בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים".
טעמי המקרא על "ותקרבון אלי כולכם" הם זרקא סגול, לרמוז שהם זרקו את הגאולה שלהם והרחיקו מעליהם את הרחמים. הצעירים דוחפים את הזקנים, מדברים בפני המבוגרים. יש בזה חוצפה ועזות. דבר זה גרם שהם שלחו מרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ, בעקבות זאת הם בכו בכיה של חינם, ותוצאתה – בכיה לדורות.
כל התשעה באב וכל הצרות בעם ישראל נגרמו מדחיפה אחת שלא במקום, מדיבור של עזות וחוסר דרך ארץ. מה אתה דוחף? מה אתה מחציף פנים? דרך ארץ!
"אלה הדברים אשר דיבר משה", תראה איך יהודי צריך לדבר, איך הוא צריך לפעול וכמה הוא יכול לעשות.
צא וראה מה כוחו של דיבור קל, מה כוחה של ברכה אחת. חסידות באבוב לפני השואה היתה חסידות ענקית בגליציה. בשואה היא נכחדה ברובה הגדול. אחרי השואה עמד בראש החסידות האדמו"ר רבי שלמה והוא קומם אותה מעפר. ישנה בלונדון משפחה ידועה של תומכי תורה שהיא מהתומכים הגדולים של חסידות באבוב. כשאבי המשפחה נפטר, הרבי מבאבוב הגיע ללונדון לנחם את המשפחה. כשבא לביתם הגישו לו כוס מים לשתות.
אחר כך פנה בעל הבית אל הרבי ואמר לו שעדיין לא זכה לפרי בטן והוא מבקש ברכה. אמר הרבי: אני כבר ברכתי בבית כאן… שאלו: היכן, מתי? אמר: אמרתי "בורא נפשות וחסרונן על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי".
– אבל זו היתה ברכה על שתיית מים, לא ברכה לאדם שייפקד בפרי בטן.
אך הרבי בשלו: ברכתי ברכה בבית הזה. אם ברכתי בו ברכת "בורא נפשות רבות", יכולה הברכה הזאת לזכות את בעל הבית בפרי בטן. הקב"ה יברא נפשות רבות…
ויהי לפקודת השנה, לאחד נולד בן ולשני נולדה בת. לימים הם נישאו זה לזה והקימו משפחה לתפארת. וכל זה מברכת "בורא נפשות"!
בנין ירושלים מדמעות של ציפיה
הנביא אומר (ישעיהו נד, יב): "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח".
מובא בילקוט שמעוני (ישעיהו שם): מעשה בספינה אחת שהיתה נוסעת בים הגדול וכל נוסעיה היו נכרים, והיה בה תינוק אחד יהודי, ובא עליה סער גדול בים. התגלה אליהו לאותו תינוק ואמר לו: לך בשליחותי אל רבי יהושע בן לוי והראה לו את אותן אבני כדכוד, ואני אציל את הספינה בזכותך. אמר לו התינוק: רבי יהושע בן לוי גדול הדור הוא ולא יאמין לי. אמר לו: אמנם כן, אבל ענוותן גדול הוא ויאמין לך. וכאשר תראה לו את האבנים, לא תראה לו אותן לפני האנשים, אלא קח אותו למערה שרחוקה מלוד שלושה מיל, ושם תראה לו אותן. מיד נעשה לו נס ויצא משם בשלום. הלך אותו תינוק אל רבי יהושע בן לוי ומצאו שהוא יושב בישיבה הגדולה של לוד. אמר לו: דבר יש לי לומר לך. קם רבי יהושע בן לוי והלך אחריו.
אומר המדרש: בואו ראו את ענוותנותו של רבי יהושע בן לוי שהלך אחריו מהלך שלושה מיל ולא אמר לו מה אתה רוצה ממני.
ומסיים המדרש: כיון שהגיעו למערה, אמר לו התינוק לרבי יהושע בן לוי: אלו הן אבני הכדכוד. וכאשר ראה אותן הבהיקה כל לוד מאורן, והשליכן לארץ ונגנזו.
ועל כך ישנה גמרא נפלאה במסכת בבא בתרא (עה ע"א): דרש רבי יוחנן: "עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים".
אומרת הגמרא: אחד מתלמידי רבי יוחנן לגלג על דבריו, הרי כעת אין אפילו אבן טובה כביצת עוף קטן, ואיך אתה אומר שתהיה אבן טובה בגודל שלושים אמה על שלושים אמה?
לימים הפליגה ספינתו בים, ראה מלאכי השרת יושבים ומנסרים אבנים טובות ומרגליות בגודל שלושים אמה על שלושים אמה. שאל אותם: אבנים אלו למה נועדו? אמרו לו: עתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים. שב התלמיד אל רבי יוחנן, אמר לו: "דרוש, רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי". אמר לו רבי יוחנן: "ריקא! אלמלא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".
שואל מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל: הרי התלמיד חזר בתשובה ומדוע נענש? ועוד יש להבין, למה הוא ראה זאת דוקא בים, למה לא ראה ביבשה? ועוד, מה פשר הדבר שהיו מלאכי השרת מנסרים את האבנים, וכי הם לא יכולים לדבר ולומר זאת בפיהם?
אומר הרב שטיינמן חידוש נפלא: בדורו של רבי יוחנן הרומאים שלטו בארץ ישראל, רבי יוחנן היה ראש ישיבה בארץ ישראל, אחריו כבר פסקו הישיבות בארץ, היהודים גלו לבבל והיה חורבן בארץ ישראל. אמר רבי יוחנן: מכל בכיה שלכם הקב"ה לא בונה רק את בית המקדש, אלא גם את שערי ירושלים עם כל יופיים.
אמר אותו תלמיד: מה אני כבר יכול לעשות עם הבכיות שלי? הוא ודאי מאמין שהקב"ה יכול לעשות נסים, אבל זה תלוי במצב הדור, ולא יתכן שלדור השפל שלו הקב"ה יעשה נסים שכאלו.
אותו תלמיד הפליג בים. ביבשה כל עיר נראית אחרת. יש בנינים, רחובות, יש הרים, עמקים, דשאים, אילנות, כל מקום שונה מחברו. אבל בים הכל נראה אותו דבר. וכשהכל נראה אותו דבר, רואים בתוך הים שעל כל בכיה של יהודי, על כל ציפיה של יהודי, מלאכי השרת מנסרים את אבני ירושלים, מנסרים את אותם שערים. למה הם היו צריכים לנסר? זה לא היה מסור רגיל. זה מסור העשוי מבכיותיהם ותפילותיהם של יהודים. עוד יהודי בכה, עוד יהודי התפלל מעומק הלב, כיוון בברכת בונה ירושלים, קם לתיקון חצות. הבקשה והציפיה הזו – היא זו שבונה את ירושלים.
אמר רבי יוחנן לאותו תלמיד: אם אינך מרגיש מה הדיבור שלך שווה, ולכן לגלגת – אתה אדם ריק, שדיברת הרבה דיבורים שלא לצורך. משום כך נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות.
יהודי צריך לדעת שלכל מעשה יש ערך וחשיבות, כל מעשה יש לו כח בלי שיעור ומידה. "אלה הדברים".
(רבי גואל אלקריף שליט"א -דורש טוב בין המיצרים)