"ונשאו איתך במשא העם" (י"א, י"ז)
סיפור מעשה. בדידי הווה עובדא.
נקלעתי לתל אביב, השעה התאחרה. סרתי לבית כנסת להתפלל מנחה. הגיעו עוד, אנו כבר שבעה ושמונה ותשעה. חסר עשירי למנין, ובינתים השמש עושה את שלה, ועומדת לשקוע. יצאתי לחפש עשירי למנין, לא הרחק משם מצאתי חנות פיצוחים, והמוכר חובש כיפה.
שאלתי: "התפללת מנחה?", והשיב בשלילה.
"למה אתה מחכה, בוא ותשלים מנין".
אינו יכול, החנות פתוחה.
אז מה, לא תתפלל?
אה, אנוס הוא, הלא אני רואה. יתפלל תפילת תשלומין בערב… ועוד מעט שקיעת החמה.
"תשמע, התפילה אורכת עשרים דקות. כמה עלול אתה להפסיד בזמן זה?"
כל אותה עת לא בא קונה. "אני יודע? אולי חמישים לירות".
"אשלם לך חמישים לירות, בוא!"
סגר את החנות ובא, הצטרף למנין.
התפילה הסתיימה וניגשתי אליו: "חכה רגע, אני נותן לך את הכסף".
קולו עצר את היד שהיתה בדרך לכיס: "אין צורך, אני לא לוקח כסף!"
"עיסקה זו עיסקה", טענתי, "התחייבתי ועלי לשלם! זה לא על חשבוני", הרגעתי אותו, "מזונותיו של אדם קצובים לו, חוץ מלצרכי מצוה!"
"זה בדיוק הענין", ענה, "אני לא מוכן למכור את המצווה!"
"מדוע? קח כבר מאה לירות, ותישאר לתפילת ערבית!"
"לא אקח פרוטה!" הצהיר.
"אם כך", אמרתי, "אז תישאר פה עוד כמה דקות. יש מעט פנאי עד לתפילת ערבית, ואני רוצה לשאת דרשה קצרה אודותיך!"
נבהל: "אודותי?"
"אודותיך ואודותי, אודות כולנו. שמעו נא רבותי"-
וכבר עמדתי לדרוש בפני המנין-
"דוד המלך אמר: 'ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' (תהלים סב, יג). לא מובן. כשלא משלמים לאיש כמעשהו, זה עושק וגזל. לשלם לו כמעשהו זו שורת הדין, ולא חסד!
"אלא מאי, תמורת כל מצוה, מגיע חלק בעולם הבא. ומה שויוו? משנה מפורשת היא: 'יפה שעה אחת של קורת רוח – זו ההנאה הקלושה ביותר – בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה'! (אבות פ"ד מי"ז) כמה עושר יש לגדול עשירי תבל? עדיין אין זה "כל חיי העולם הזה". אלא אם תקבצו את כל עושר עשירי כל העולם, וכל כספי העשירים והאמידים ועד לפרוטותיהם של העניים, ואת כל אוצרות הממשלות, וכל הזהב והיהלומים שבכל הכספות ובבטן האדמה-
"כל אלו לא יספיקו לשלם ולו שכר 'אמן' אחת!
"ומי מדבר על 'אמן יהא שמיה רבה', וקדושה! איזה עושר צברנו בשעה האחרונה!
"נפלא.
"עולה יהודי למרום, עם מטען עשיר כל כך. אמנם, אין חלקו עם לומדי התורה. אבל תפילות ואמנים, שקים שקים!
"עומד המקטרג ואומר: 'לא ולא! אמנם התפלל תפילות רבות וענה אמנים אין סופר, אבל הוא עצמו קצב את המחיר: אינו מצטרף למנין הסמוך לחנותו, כי סבור הוא להרוויח חמישים לירות. בשביל חמישים לירות ויתר על תפילה במנין, על עניית קדושה, וכשלושים אמנים. אם כן, אין שווי אמן מגיע ללירה אחת-
"'ואתם רוצים לתת לו על כל אמן שכר עצום ורב של קורת רוח בעולם הבא?!'
"ואני מסתכל, והאיש מחוויר! ודאי שב בתשובה שלימה על כל התפילות שהפסיד עד עתה!…
"אלא מאי", המשכתי ואמרתי, "הבורא יתברך אב הרחמן מתערב ואומר: לא אקצוב דינו לפי הסכום שבגללו העדיף להפסיד את התפילה בציבור. ומדוע, משום שפעם אחת הסכים לנעול את החנות ולהצטרף לתפילה, ולאחריה לא היה מוכן למכור את המצווה, את אשכול המצוות, בעד שום הון שבעולם!
וזהו: "ולך ה' החסד, כי אתה תשלם לאיש, כמעשהו". כפי שמעשה המצוה יקר לו לאחר עשיתו"-
ופני אותו אדם נהרו…
טוב, זה היה המעשה. אבל עכשיו, נחקור לשורשיו: מדוע, באמת, עלול האדם להימנע מתפילה בציבור או מהליכה לשיעור תורה בשביל טורח קל או רווח פעוט, ולאחר מעשה כה שמח בו, ולא ימכרנו בממון רב?
והתשובה פשוטה: לפני המצווה, שוקד היצר הרע בכל כחו למנעה. ויש לו כוח. אנו עדים לכך, כמה כוח עלינו לגייס כדי לעמוד נגדו. אבל כשרואה שנכשל, הוא עוזב אותנו וממהר להחטיא מישהו אחר. וכשהיצר אינו כאן, מי מוכן למכור מצוה?!
"רבי, איפה הרהיטים שלכם?!"
עשיר מופלג מארצות הברית הפליג באניה לפולין, לבקר את קרוביו המתגוררים בוורשה. אמר: אם אני כאן, אכנס אל ה"חפץ חיים" לקבל ברכה. בכל העולם נודע שמו כגדול הדור וצדיק הדור. חקר: היכן הוא מתגורר? אמרו לו: בראדין. מעולם לא שמע על עיר זו. אמרו לו: זו אכן אינה עיר, ראדין היא עיירה, בקושי מסומנת במפה. איך מגיעים אליה? נוסעים ברכבת עד לידא, ומשם מתנהלים בעגלה רתומה לסוס כעשרים וארבעה קילומטרים. תאמדו לכם מסע בעגלה מבני ברק עד נתניה, ובדרך עפר משובשת…
חשב: מה ראה רבם של ישראל לקבוע מגוריו בעיירה זו? הבין שלבטח זו עיירת נופש באזור מיוער ואויר מבריא, ויש לו שם דירת נופש מרחיבת דעת. נסע והיטלטל והגיע, וחשכו עיניו. עיירה זנוחה שבתיה מטים לנפול, והכל הצביעו על בקתתו של ה"חפץ חיים", בקתת עץ נמוכה ודלה. נכנס, אפילו ריצוף לא היה. שולחן עץ פשוט ושני ספסלים לצידיו, אף לא כסא.
נדהם: "רבי, איפה הרהיטים שלכם?!"
שאלו ה"חפץ חיים": "ואיפה הרהיטים שלך?"
"אני לא מקומי", השיב.
"גם אני לא מקומי", ענהו ה"חפץ חיים". עוסק הוא בריהוט לחלקו בעולם הבא.
ובענין זה.
כידוע, לא היה ה"חפץ חיים" זצ"ל מוסר שיחות מוסר סדירות בישיבתו. כשהיה מבקש להשמיע רעיון דופק היה על הבימה, ומשמיע דבריו.
פעם חזר ממסע לטובת הישיבה. עלה לתפילה, ודפק על הבימה. נהרו כולם לשמוע. פתח ואמר: "לפני שנים הייתי בקייב, ועליתי אל הגביר ברודצקי. מי שלא היה, אין לו מושג! הוא מתגורר בבית רחב ידים. חוצים את החצר ועולים במדרגות. מצלצלים בפעמון, והמשרת פותח. מוודא שאתה אורח רצוי. מחדר המבוא נכנסים לחדר ענק, ריק. חדר ההמתנה. מחכים עד שהגביר יסיים את עיסוקיו ואז מוזמנים לטרקלין. אח, איזה שטיח. הנעליים טובעות בו, כאילו חצית משטח דשא. והריהוט הכבד והתמונות הממוסגרות, נברשות הקריסטל והוילונות הכבדים. דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם!" התפעל ה"חפץ חיים".
הבחורים לא האמינו למשמע אזניהם. ידעו באיזו פשטות הגובלת בדלות חיי רבם, עד כמה אין העושר תופס אצלו מקום, כל מעיניו ברוחניות. כך הוא חי, וכך הוא מחנכם. מה ראה אפוא להתפעל מהבל עשרו של ברודצקי?!
וה"חפץ חיים" המשיך בדבריו: "מובן שסדרי עולם השתנו עם פרוץ המהפכה. בביקורי הנוכחי בקייב עליתי לבקרו, מתגורר הוא באותו בית. המשרת פתח, והבחנתי בשינוי. חדר המבוא היה גדוש ברהיטים. הוא הכניס אותי לחדר ההמתנה, ועצרתי מופתע. השטיח עבר לכאן מן הטרקלין, יחד עם השולחן הענק והכסאות ההדורים. ובפינה, מיטות שינה. בעל הבית ראה את תמיהתי, ונד בראשו: "זמנים חדשים הגיעו", הסביר. "הקומיסר הפקיע את הבית והתנחל בו, וגירש אותי לכאן, עם משפחתי. זה כל מה שנותר לי מדירתי: חדר המבוא, וחדר ההמתנה"…
"והבנתי", סיים ה"חפץ חיים", שאם 'הפרוזדור ריק, סימן שהטרקלין נאה וגדוש, כמו ששנינו: עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות (עקצין פ"ג מי"ב), שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (אבות פ"ד מט"ז). אבל אם הפרוזדור מלא וגדוש, אות הוא שגרשוך מן הטרקלין…
(מתוך הגדה של פסח 'והגדת')