"עקב היתה רוח אחרת עמו" (יד כד)
כולם יודעים ומכירים את ההתמדה העצומה של שר התורה מרן הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל, שלא פסק פומיה מגירסא כפשוטו ממש, ההיקף העצום שלו בכל התורה כולה כפשוטו, העמל והיגיעה במושגים שקשה לראות כמותם, והשקיעות העצומה שלו בתורה שאין לה אח ורע.
מספר הרה"ג רבי יהושע שקלאר זצ"ל, חבר מילדות הייתי עם ר' חיים, למדנו באותו שיעור בלומז'א בפ"ת, זוכר אני אותו כבחור צעיר, הוא היה בחור רגיל, אכל כשכולם אכלו, וישן בלילה כשכולם ישנו, הוא היה בחור חשוב, אבל היו עוד בחורים חשובים כמוהו, אבל בדבר אחד הוא בלט במיוחד, הוא היה שומר על הזמן מאד, תמיד היה חוזר לנו על דברי אביו שהדריך אותו לפני שנכנס לישיבה ואמר לו, תיזהר מדבר אחד, לא להרוג את הזמן, אל תבזבז אותו על שטויות, הוא היה מייקר את הזמן, לומד סדרים מלאים, וכשלא היה עייף בצהרים היה לומד גם אז. עברו שנים, והנה מתפרסם שר' חיים זצ"ל יודע את כל התורה, בבלי ירושלמי מדרשים וכו', לא הבנתי, אני וחברי, מתי הוא הספיק את הכל, אבל דבר אחד ידענו ברור, מי שמייקר את הזמן ומנצל אותו, מוצא מספיק זמן ללמוד את הכל, ומזה הוא צמח.
ושמעתי מהג"ר יהודה אריה דינר שליט"א ששאל את ר' חיים זצוק"ל בימי הספירה, אם שואלים לאדם שעדיין לא ספר, איזה יום סופרים היום שכתב השו"ע שלא יאמר היום כך וכך, מה הדין אם לא אומר את המספר אלא נותן סימן למספר, כגון אם ביום כ"ג בעומר הוא אומר שהיום סופרים כמו המספר של הבית של רבינו ברח' רשב"ם, האם גם בזה מפסיד את הברכה? אמר לי, מי יודע מה המספר של הבית שלי, הרי אפילו אני לא יודע… ויש בזה חידוש גדול, שהרי לפני עשרים שנה היה הוא בעצמו עונה על המכתבים ששלחו לו וכותב על הגלויה את שמו ואת כתובתו, רשב"ם 23, הרי שאז ידע את המספר, אבל היה זה רק בשעתו שהיה עליו לדעת כדי לכתוב, ומזמן שבנו כתב זאת במקומו ולא היה לו עוד צורך לזכור את זה, הוא הוציא מזכרונו ענין זה, כדי שבמקומו יתפסו בראש דברי תורה.
מה סוד הזכיה שלו
הסיפורים מתהלכים לאין סוף, דברים מופלאים באמת, ועלינו לשאול מה סוד הזכיה שלו, הן בתורה והן בסוד ה'. את התשובה לכך אמר מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל, 'כולם מתפעלים איך זכה ר' חיים להגיע לדרגות גבוהות, ואני אומר שהכרתי אותו מקטנותו בעת שלמד אצלי בישיבה קטנה, שמכיון שהיה בו מידות טובות יותר מכולם, והיה טוב עין לכל אחד, ממילא זכה להשגה בתורה ובכל דבר יותר מכולם'.
פגשתי את הרה"ח ר' אהרן הרשלר שליט"א שהיה מקורב אצל רבינו, ומספר לי, ר' חיים זצ"ל יחד עם יקרת הזמן המופלאה שלו לתורה, היה לו לב רחום על מסכנים ואומללים.
היה אדם קצת פגוע בנפשו, ואת שבעת ילדיו גידלתי אני בביתי, ורבינו ריחם עליו מאד ואירע שאותו אדם ישב שבעה ברמת גן בקומה רביעית בלי מעלית, באותו זמן היו לרבינו כאבי ברכיים ולא היה מסוגל לעלות, וכששמעתי שר' חיים זצ"ל בדרך לנחם, אמרתי לאותו אדם, כאשר הרב יגיע תרד למטה, אולם להפתעתי הגדולה אמר ר' חיים, לא! אני עולה. ניסינו להניא אותו, אך הוא לא ויתר. עשרים דקות ארך לו עד שעלה, ובין קומה לקומה הביאו לו כסא לנוח מקושי העליה, וכשהגיע התיישב למשך שלשים וחמש דקות. גם אצל גדולי עולם הוא היה יושב רק דקות ספורות, אבל כאן מדובר באדם מסכן שאף אחד לא מגיע לנחם אותו, הוא נשען על המטריה שלו וישב ולמד עם ספר, ומולו יושב אותו אדם ומסתכל עליו וקורן מאושר, ורבינו השקדן תרם חתיכת חיים כדי להחיות את נפשו של אדם אומלל.
פחד מטילים
ידוע לכולם שבעת מלחמת המפרץ שנפלו טילים בגוש דן והיה פחד אצל כולם, ר' חיים זצוק"ל נעמד והכריז שבב"ב לא יפלו טילים ואין מה לפחד, ובכך הוא נטע בטחון בכולם, והרגיע אלפים ורבבות בני אדם ועשה זאת בפרסום רב. שאל אותו אדם גדול איך הוא לוקח ע"ע אחריות כזו, וא"ל נשים וילדים נכנסים לחרדות, אני פשוט מרחם עליהם ומרגיע אותם, הכל היה מתוך חסד וחמלה.
בעולם הוא התפרסם אז כבעל מופת, אבל מספר תלמידו ר"נ אינפלד זצ"ל, נכנסתי אליו וראיתי שעיניו אדומות ומוקפות כעין טבעות שחורות המעידות על חוסר שינה, הרהבתי עוז ושאלתי לסיבת הדבר, נענה ואמר, כבר שאלו אותי ולא עניתי, אבל לכם אני יכול לגלות, הרי 'הבטחתי' שלא יפלו טילים בב"ב, ועל כן אני חייב להתפלל ולהעתיר על כך לפני הקב"ה כדי לעמוד בהבטחתי, ובגלל זה אני ישן פחות ומתפלל יותר מהרגיל. ודבר זה נורא להפליא, שהרי תמיד היתה שינתו מצומצמת, אבל אם עליו להרבות בתפילה, יגזול ממעט שעות השינה ולא מחשבון הלימודים שלו. כמה לב רחום יש כאן להצטער עבור הכלל. וכשהיו אזעקות והציבור הסתתר ונטמן בחדרים האטומים, היה רבינו זצוק"ל פותח חלונות ביתו לרווחה, זה התפרסם בכל העולם, הציבור פירש שרוצה להביע בטחונו שבב"ב לא יאונה כל רע.
הרבה תפילות שפך לטובת הכלל והפרט, וכפי שכתב במסילת ישרים [פי"ט], 'ואלה הם הרועים האמיתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם, ועומדים בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות', עיי"ש. ובתנחומא [בהעלותך י"ג] איתא, 'שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש'. וסיפר לי הרב חיים צ'רבקובסקי שליט"א שהיה מתפלל בלדרמן וישב בסמוך לרבינו, שבמלחמת המפרץ בשבת בעת קריאת התורה עלה רבינו לשישי, ואחר שהתחיל הבעל קורא לקרוא בתורה היתה אזעקה, ואחריה נשמע פיצוץ חזק שהרעיד את קירות ביהכ"נ, הפחד והמהומה היו גדולים כי חשבו שהטיל נפל בסמוך, והבעל קורא הפסיק לקרוא מרוב בלבול. רבינו נשאר עומד בתנוחה הקבועה שלו לא מזיז אפילו את אישון עיניו, וסימן לבעל קורא עם היד להמשיך. אחרי הקדיש רבינו חזר למקומו, וניגשתי ושאלתי שאשתי לפני לידה לבד בבית, ובוודאי מבוהלת מאד, האם לחזור כדי להרגיע אותה. ר' חיים סיבב את ראשו אלי, וכשחיוך ובת צחוק על פניו אמר, הטיל לא נפל בבני ברק, אין מה לפחד, אבל אם אשתך דואגת לך להרגיע אותה.
נכנס צלם לצלם
עוד סיפר, הייתי בחדר לימודו ולא היה עמו איש, והנה נכנס צלם עם מצלמה גדולה ונעמד מולו, אמרתי לו, תעמוד בצד, זה מפריע לרב כשעומדים מולו ומצלמים, והוא התעקש ועמד מולו וצילם וצילם, זה גם הפריע, וגם היה בזה חוצפה, שנכנס לחדרו של הרב ועושה מה שרוצה ללא רשות, אבל רבינו זצ"ל לא כעס ולא גער, רק הושיט שתי כפות ידיו כשהם פתוחות, ובתחנונים אמר, אני מבקש ממך שלא לצלם, ואמר זאת בנימה של התנצלות, המידות הטובות שלו לא נתנו לו לגעור, הוא רק התנצל והתחנן.
סיפר בנו הג"ר שלמה שמעולם לא התאונן על כך שמפריעים לו בלימודו, הגם שכל רגע היה יקר לו כ"כ. ופעם שאל אותו בנו הג"ר אברהם ישעיהו, איך הוא מסוגל לקבל כל יום קהל עצום כזה, וענה בפשטות, הרי זה משנה מפורשת [אבות א, טו] 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות', והיה הדבר פשוט אצלו, שאם כך אמרו לנו חז"ל בוודאי חייבים לקיים דבריהם כפשוטם.
שאלו את רבינו, רואים אנו אנשים שבצעירותם חשבו עליהם שיוכלו להנהיג את כלל ישראל, ולבסוף לא הגיעו למה שחשבו שיגיעו. השיב ואמר, לזכות להנהיג את כלל ישראל צריך זכויות מיוחדות, ובעיקר תלוי בענווה. ואאמו"ר זצ"ל היה מספר בשם אחד מהגדולים, שבתקופת הבית יוסף היו בצפת שלשה גדולי עולם, שכל אחד היה ראוי לחבר שו"ע כמו הב"י, ומדוע זכה דוקא הב"י לקבוע הלכה לדורות, משום שבענווה הוא היה גדול מכולם.
אצל רבינו זצוק"ל ראו דבר נדיר, כל כלל ישראל מכל העדות נהרו אחריו ובקשו ברכותיו, וההשפעה שלו היתה פרוסה על כל ישראל, אין ספק כי בין הסיבות שזכה לכך היא הענווה המוחלטת שהיתה לו, מעולם לא הרגיש שהוא מיוחד יותר מאחרים, אלא הוא עושה מה שהוא צריך לעשות, ואחרים עושים כל אחד מה שיכול וצריך לעשות, מאמר חז"ל [אבות ב, ח] 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' היה נר לרגליו.
מספר הרה"ח ר' אהרן הרשלר שליט"א, שבלומדו בכולל חזו"א היה רבינו יוצא מידי פעם למקום הברזים לשתות כוס מים, ולא היו שם כסאות לישיבה, ומכיון שבברכת הנהנין לכתחילה ראוי לשבת, ואף שסמיכה כישיבה מ"מ ישיבה עדיפה, היה רבינו זצ"ל מתיישב על המדרגות הסמוכות ומברך, והיה זה מחזה נורא, רבינו, הגאון האדיר שכל רז לא אניס ליה, מתיישב על המדרגות בכזו פשטות וכדבר המובן מאליו, כדי לברך יותר בהידור.
המשאית להובלת הספרים
עוד סיפר, כי בצעירותו היה אברך שלמד בכולל, אבל מסיבות מסוימות לא רצה להתפרנס מכספי הכולל, וקנה משאית כדי לעשות הובלות של ספרי קודש בבין הסדרים ובערב, והפנו אותו לרבינו בעל ה'קהלות יעקב' שהיה זקוק למובל עבור ספריו. הסטייפלער שמח מאד להעסיק בן תורה, והתנה עמו שבכל מקרה בשעות הסדרים לא יוביל עבורו. והיה נוסע לנמל חיפה אחרי תפילת הנץ להביא את הנייר שהגיע מחו"ל ואין בו חשש חילול שבת, ובשעה תשע והוא עודנו בחיפה היה מפסיק את העבודה, נכנס לאיזה כולל ולומד עד הצהרים, ורק אח"כ מסיים את עבודתו וחוזר. לאחר שהודפסו הספרים הם הובאו לביתו של ר' חיים זצ"ל שהיה לו אז מחסן מתאים לכך, וכשהגיעו הספרים נעמדו שורה של צעירים מהמשאית לאורך כל המדרגות עד למחסן והעבירו את החבילות מיד ליד. והנה הוא רואה שרבינו הגדול נעמד בין הצעירים בשורה ומקבל חבילות ומעביר הלאה, הוא ניסה להניא אותו שאין זה לפי כבודו, אבל רבינו בכזאת פשטות אומר לו 'אבל אני צריך לעזור להם', ולא היה שייך למנוע ממנו, עד שבעצת חכם אחד אמר לר' חיים שהרב רק מפריע את מהירות ההובלה, כי הוא מעביר מידי לאט, כששמע כן אמר – 'נו, אם אני מפריע אז אני אזוז מכאן', כך היה חי בענווה פשוטה כזו.
סיפורים לאין סוף מתגלגלים סביבו בעניינים רבים, ומהכל עלינו ללמוד, אבל בעיקר צריך לזכור מה היתה הדמות של ר' חיים זצ"ל, למד למד ולמד, ולא הפסיק ללמוד כל ימי חייו, זה היה עיקר העיקרים בכל ימי חייו. כשהגיע אליו אברך כולל וביקש ברכה שיקבל משרה תורנית, היה אומר לו, למה לך משרה, אני כבר שבעים שנה אברך כולל, כך היה חי, כך הרגיש, לא היה לו שום משרה, שום דבר רשמי, רק ישב ולמד, וזה היה כל תענוגו עלי אדמות. כדי לקנות את הלימוד כקנין נפש צריך שיהיה לאדם מוח, מה זה המוח שצריך להיות לאדם, אומרת הברייתא באבות שהתורה נקנית במ"ח דברים. ר' חיים זצ"ל היו לו כל הקנייני תורה שמנו חז"ל, לב טוב, ענוה, וכו' אבל עיקר העיקרים היתה יגיעת התורה בחשקת הלימוד, וזה היסוד והעיקר שעלינו להתחזק.
(מתוך דברי הספד, המופיע בספר 'אריד בשיחי')