"ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (כד, טז-יז)
מיד אחרי האיסור של 'נוקב שם ה' מות יומת', כתבה התורה 'ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת'. ויש להבין: הרי דיברה התורה על מקלל את ה', שהוא חטא ש'בין אדם למקום', ואיך מגיעים בזה מיד לכל העניינים וההלכות הקשורות ל'בין אדם לחברו'? ומה פשר סמיכות העניינים?
נראה שרצתה התורה לדמות זה לזה, כמו שמובא בזוהר הקדוש (ח"ג עג, א), שאוריתא, קוב"ה וישראל חד הוא. וכיון שכך, נמצא ש"הפוגע באדם מישראל", הוא כמו המקלל את הבורא ממש, רחמנא ליצלן. וכך גם נאמר (זכריה ב, יב): כי הנוגע בכם נוגע בבת עינו. ואמרו חז"ל (סנהדרין נח, ב): הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה (על פי טיב התורה).
לפנינו עובדה נפלאה בטיב ההתרחקות מפגיעה באיש ישראלי, ולהיות 'מעביר על מידותיו'!
*
האורחים המכובדים שזכו להסב לשולחן שבת קודש אצל הרבי הקדוש מזוועהיל זצוק"ל, היו דוקא העניים והנדכאים שבירושלים של הימים ההם… אותם אהב והחשיב עד מאד! חסידים 'רגילים' מן השורה, לא היו הרבה אצלו… כאשר הרבי מצידו נוקט בכל האמצעים שלא 'למסד' את החסידות, במוסדות ובאנשי שלומנו… ודוחה מעליו כל סממנים של כבוד רבנות… כידוע וכמפורסם שכל זאת היה לו לזרא, ורק אהבת השם יתברך וחיבתם של ישראל בערו בו בלהב אש קודש – על כן היתה דאגתו נתונה תמיד לכל אותם חסרי בית, אנשים קשי יום, וכל המסכנים של ירושלים. כולם מצאו אצלו דלת פתוחה לרוחה, ואוזן קשבת. הוא היה יושב עמהם יחדיו בצותא חדא, כמעט כשוה בין שווים… כדי שירגישו נוח במחיצתו, והיטיב עמהם ככל יכולתו.
עיקר דאגתו בסעודת השבת היתה נתונה אפוא לטובתם של האורחים, שיהיה לכולם מקום מכובד ומנה טובה… הוא התמסר אליהם בכל לבו ונפשו.
מידי שבת בשבתו היה מקורבו הנאמן, הרב החסיד רבי שמעון רובין ז"ל, מבשל בשביל הרבי 'טשולנט' ענק שיספיק ברחבות עבור כל האורחים. תפקיד זה כרוך היה בעבודה שלמה, כיון שבימים ההם לא היו כל המוצרים והמרכיבים מוכנים ומזומנים בנקל כל כך כבימינו. כל השבוע היה טורח בהשגת המוצרים ובהכנתם, ועסק רבות בענין אותו 'טשולנט', שכבר זכה והתפרסם בין עניי ירושלים הרבים. מפה לאוזן העבירו את השמועה שבזוועהיל מחלקים 'טשולנט' מיוחד בחינם… ועניים רבים היו נוהרים לשולחן קדשו כדי לזכות במנה טובה וחמה…
אחד האורחים הקבועים של הרבי הקדוש, היה איש עני ואביון מסכן וממורמר, שמעולם לא היה מרוצה. פיו היה מלא תמיד קיתון של תלונות ומענות. ככל שהיו מנסים לרצותו – לא הואיל מאומה, בכל דבר היה מוצא חסרונות, ולבו המר והקשה המציא תמיד טענות וטרוניות. כך גם נהג בהיותו מסב על שולחן הצדיק. את טבעו ואפיו המריר היה קשה לשנות… בכל דבר שהגישו לפניו היו לו תמיד טענות – למה כך, ומדוע כך: למה לא קיבלתי מנה הגונה יותר? ומדוע שכחו להגיש לפני ממשקה פלוני? כך היה כל העת מלא תלונות וטענות… גם כאשר הגישו לפניו מנה מכובדת ביותר, היה מחפש ומוצא את החסרון שבמנה שלו… מדוע חלק פלוני, ואת חלק אלמוני אינני אוהב כלל וכו' וכו'.
לרבי הקדוש כאב מאד לראות יהודי מתיסר במרירותו. בכל שבת היה מנסה ומשתדל 'לרצות' את אותו יהודי. הוא חיפש תחבולות שונות כיצד להפתיע אותו בדברים טובים ומתוקים, שידע שאותם הוא אוהב ומחבב… כך היה הרבי היחיד שהצליח מפעם לפעם לרצות את האיש הנרגן… כאשר הצליח הרבי לפעמים לעלות בדל חיוך קטנטן של שביעות רצון על קצה שפתיו של האיש, היה מלא שמחה וסיפוק רב, שעלה בידו לשמח מעט את אותו אומלל!
ברם בדבר אחד לא היה שייך כמעט לרצות את העני דנן – במנת 'טשולנט' טובה ומכובדת… דוקא בשעה שכל שאר האורחים והעניים היו מהללים ומשבחים את הטשולנט המיוחד, ומודים לו לר' שמעון בפה מלא תהילה היה אותו עני מדוכדך מלא קיתונות של רוגז ושל כעס. קשה היה לו להזדהות עם הנאתם ועם שמחתם של חבריו המסובים עמו. תמיד היה רוטן שרק אותו מקפחים… כולם מקבלים מנות מדושנות, ואילו אותו מזניחים בצד, ומביאים לפניו רק את השיריים… ככל שניסו להגיש לפניו מנות טובות ומשובחות יותר, לא הועיל כלום, הוא אף פעם לא היה מרוצה מהמנה שהוגשה לו!
התנהגותו של האיש הפריעה, כמובן, למהלך סעודת השבת. הוא עורר דחיה וסלידה והשרה אוירה של עצבנות ורגזנות. היו כמה מן הגבאים והמסייעים במלאכת הקודש, שרצו למנעו מהשתתפות בטיש, או לחילופין להגיש לפניו את האוכל בחדר צדדי נפרד. אבל הרבי, כמובן לא הסכים לכך, ובשום אופן לא הרשה לעשות כל דבר שיש בו שמץ של חשש שמא יפגע ויעלב אותו עני. נראה היה שמתיחס הרבי לשאלות שכאלו, כדין פיקוח נפשות! "יעבור עלינו מה שיעבור", אמר, "את אותו יהודי אסור בשום אופן להעליב או לצער, צריך לרחם עליו על מצבו העגום!"
במיוחד חרה הדבר להרב ר' שמעון רובין, שהיה טורח הרבה להצלחת סעודות השבת, ומשקיע בהכנת הטשולנט את כל נפשו ומאודו. מלבד הממון הרב שעלה לו התבשיל, והזמן היקר שהקדיש סביבו, היה טורח רבות בהכנתו ובחלוקתו לכל אותם 'ארחי פרחי', כדי שיהיו כולם שבעים ומרוצים. רטינותיו ותלונותיו של אותו עני זעוף מידי שבת בשבת, הפריעו לו מאד! הוא טען שהאיש מעכיר את אוירת השבת בקרב כל חבריו. אך ככל שניסה להעיר ולרמוז לו בכל מיני דרכים, שאין זה נאה כך בשולחן שבת רק לרטון ולהתלונן… לא הועיל הדבר מאומה. ר' שמעון כעס עליו מאד, וכי אין לו טיפת 'דרך ארץ' מהשבת קודש ומפני הרבי הקדוש? וכי אינו מרגיש חובת הכרת טובה כלפיו? שמארח אותו כך בביתו מידי שבת בשבתו, ומנסה בכל יכלתו להטיב עמו, ואילו הוא בועט בכל הטוב הזה, ומפגין חוסר שביעות רצון, כעס ורוגזה תמיד – הוא כבר רצה מזמן 'לטפל' בו, כפי המגיע לו אבל הרבי הקדוש מנע זאת ממנו, ולא היתה לפניו שום ברירה כי אם לשתוק ולהבליג!
שבת אחת חשב הרבי הקדוש על רעיון פשוט שיהיה האיש מרוצה מן הטשולנט המיוחד, הוא פנה לרבי שמעון, וביקש ממנו להביא לפני אותו אדם את כל הסיר הענק עם הטשולנט… ובטרם שיחלקו ממנו לפני שאר האורחים, יבחר הוא לעצמו את מבחר הטעמים המוצאים חן בעיניו, וכך יצא מרוצה וטוב לב!
לא היתה ברירה לר' שמעון, והוא הוכרח לקיים את רצון הצדיק, הוא לקח איפוא בידיו את כל הקדרה כולה והגישה לפני האיש, ותוך כדי שהוא מניח לפניו את הצלחת ואת המצקת הציע בפניו בנינוחות: "בבקשה קח לך ראשון מכל אשר תאוה נפשך!"
והנה להפתעת הכל, במקום לשמוח על המחווה שיקבל, ולנצל את זכות הראשונים שהוגשה לפניו, קם אותו אדם – שכנראה לא היה לגמרי שפוי בדעתו – ובהפגנתיות החל יורק חזק מפיו אל תוך הקדרה… הוא ירק וירק פעמים רבות, בכעס רב ובמלוא רוגזה וכאב. נראה היה שאת כל מרירותו הקשה יורק הוא פנימה אל תוך ה'טשולנט'!!!
ר' שמעון עמד נדהם ומשתומם כשאינו מאמין למראה עיניו! הטשולנט כולו נפסל לגמרי מאכילת אדם, כל עבודתו וטרחתו על התבשיל היקר הזה הלכו לטמיון בכמה רגעים טפשיים של אדם מוזר ומסכן, ועתה נשארו גם כל המסובים רעבים, ואין לו מה להגיש בפניהם.
פניו של ר' שמעון האדימו והתכרכמו, הוא לא היה מסוגל לעמוד בזה! זה כבר היה יותר מידי עבורו, האיש חצה כאן את כל הקוים! הוא פנה בכאב רב אל הרבי ר' שלומק'ה כשהוא דואב וכעוס, ושופך את כל אשר בלבו: "איזה מין 'רבי' אתם? מה רואים כאן אצלכם? רק משוגעים וחסרי דעת! אין כאן אף אדם נורמלי! איזה מין 'רעביסטעוע' זו? מה רואים כאן אצלכם?" נהם וזעק מקירות ליבו הכואב והפגוע.
הרבי הקדוש ישב והביט בו היטב, וכשהוא משתתף מאד בצערו הקשיב לכל טענותיו, כשסיים נענה אליו רבי שלומק'ה בניחותא: "וכי לא רואים כלום אצלי? הרי רואים ורואים עבודת המידות!!! ר' שמעון היקר! הרי אינך בטלן, אדם חכם ופיקח אתה, הבט נא וראה ותבין את אשר לפניך… כי זה כל עיקר עבודתי כאן: 'מעביר על מידותיו'!!! לשבת כאן בשולחן הקודש, ולעבוד על מידת הסבלנות, להאירה ולהבריקה יותר ויותר, לא רק שלא לכעוס על כל המכעיסים לפני, אלא גם להאיר להם פנים, ולנסות בכל היכולת לרצותם! זה עיקר העבודה כאן!"
ר' שמעון עמד פעור פה, נוכח פתיחותו הכל כך לא אופיינית של הרבי, שגילה בפניו טפח וכיסה טפחיים מעבודת קדשו הטמירה והנעלמת. אך עדין לא נפתרה הבעיה שלפניו… "ומה נעשה עתה?" שאל ר' שמעון בצער, "מה יהיה עם 'טשולנט' לכבוד שבת?". אמר לו הרבי: "הנה לקיום מנהג ישראל קדושים של אכילת 'חמין' בשבת קודש, הרי יוצאים ידי חובה גם באכילת 'בעבאלע' [גרגר שעועית] קטן… נבקש אפוא מן השכנים מנת 'טשולנט' קטנה, שיש בה כדי 'משהו' בשביל כל האורחים… ונסתפק בזאת – אבל בל נשכח את העיקר! הדבר החשוב ביותר בחיים הוא: 'מעביר על מידותיו'! יהיה מה שיהיה, יעשו אתך מה שיעשו! ההתגברות כנגד תבערת יצר הכעס הבוער כמו אש, והשלטון שהאדם שולט בעצמו, הם כל עיקר עבודתו עלי אדמות!".
ר' שמעון קלט היטב את המסר, ורישומה הכביר של אותה שבת נשארה חרוטה בלבו כל ימי חייו! הוא היה אומר שהשתלמה כל עבודתו טרחתו סביב אותו סיר של 'טשולנט' שנזרק כולו אחר כבוד לאשפה, בשביל הלימוד החשוב שלימדו הרבי באותו מעמד!
(מתוך טיב המעשיות)