מעשה היה במשפחה שאני מכיר באופן אישי ושמעתי את המעשה מבעלי המעשה עצמם: אביהם נפטר בפתאומיות, והניח אחריו בנים שחלקם היו גדולים וחלקם היו קטנים.
והנה, אחרי שנפטר הבעל באה הדודה, אחותו של הרב המנוח, ואמרה לילדיו שיש לה סוד גדול לגלות להם: אני ואבא שלכם החזקנו בבעלותנו במצבור של מטילי זהב שעלותם גבוהה מאוד, נתתי לו את החלק שלי לשמור, והוא הניח את מטילי הזהב שלי ושלו, בתוך כיס החלון של חדר השינה…
אם תכניסו את היד לעומק, תוכלו להוציא משם מטילי זהב לרוב שמונחים שם בצורה מסודרת.
הלכו בני המשפחה אל החלון, אחד מהם השחיל את היד פנימה, חיטט חיטט ו… הוציא מטיל זהב. כמובן שהוא המשיך לחפש והוציא עוד ואחד ועוד אחד… אוצר בלום ששווה עשרות אלפי שקלים נגלה לנגד עיניהם.
כעת צריכים אנו לשאול האם העובדה שהדודה היא זאת שגילתה להם על האוצר, מלמדת על כך שחצי ממנו אכן שייך לה בוודאות, כי 'מפיה אנו חיים', או שאולי היתומים צריכים רק להודות לה על המידע החשוב שנתנה להם, אבל לא חייבים להאמין לה שחצי מהזהב שייך לה.
יתירה מזאת, נניח שהיתומים כן רוצים להאמין לדודה, האם היתומים הקטנים גם הם יכולים להאמין לה, או במקרה שמדובר בכספי יתומים, אין לה שום זכות לקבל שום דבר, בוודאי לא מחלקם של היתומים הקטנים?
פוסקי ההלכה שלפתחם הגיע המקרה דנו בשאלה וקבעו שהיתומים אינם חייבים לתת לדודתם שום דבר, אבל אם הם מאמינים לגרסתה שחצי מהזהב הוא שלה, יוכלו היתומים הבוגרים לתת חצי מהחלק שלהם לדודה, שהרי הם מאמינים לה שהזהב שייך גם לה, ואילו מהיתומים הקטנים אי אפשר לקחת עד שיגדלו.
סופו של המעשה היה שאכן כל היתומים נתנו מחצית מחלקם לדודה, הגדולים נתנו מיד והקטנים נתנו כל אחד לאחר שגדל וקיבל את הכח ההלכתי לוותר על חלקו.
בהקשר זה נספר מעשה נוסף על אשה מבוגרת שנפטרה בבני ברק, והותירה אחריה בן אחד מבוגר, שתי בנות ובן אחד נוסף שהיה צעיר מכולם.
בין האחים והאחיות פרץ ויכוח נוקב כיצד לחלק את הדירה שנפלה להם בירושה.
האחיות טענו: אנחנו בנות, ובנות אינן יורשות על פי דין תורה, ולכן יתחלקו שני האחים ביניהם, הגדול ייקח שני חלקים כדין בכור והקטן יקבל חלק אחד.
האח הגדול אמר: חלילה לי מלקחת את הכסף, הרי אני מבוגר, אין לי משפחה, לא חסר לי כלום מספיקה לי הדירה שיש לי, תתחלקו אתם בכל הנותר.
האח הצעיר זעק חמס: חלילה וחס, איני נוגע בדירה הזאת. הרי כשאמא היתה זקוקה לדירה, מי שילם את הכסף כדי לקנות לה? אתם, האח והאחיות הגדולים ממני. אני הייתי אז בחור צעיר, ולא השתתפתי בכלל ברכישת הדירה? איני נוגע בה בכלל, היא שייכת לכם, כי אתם קניתם אותה!
וכך נותרה הדירה ריקה ומיותמת במשך 15 שנה, עד שהם הצליחו למצוא איזו פשרה ולחלק ביניהם את הכסף בצורה שכולם היו מרוצים…
אסף אחד מגדולי הדיינים בבני ברק את ילדיו ואמר להם: אני לא יודע לומר מי מהם היה צודק באותו ויכוח נוקב, אבל אני מבקש מכם דבר אחד: אם אתם רוצים לריב על הירושה שתיפול לכם ביום מן הימים, תשתדלו שהמריבה שלכם תיראה כמו המריבה של אותם אחים ואחיות…