תן לי רק שוקולד אחד…
ממשילים משל.
אדם בא להתארח אצל חברו. כנהוג, הביא עמו שי קטן, בונבוניירה, אותה קופסה מפוארת בה מסודרים כחיילים שוקולדים מסוגים שונים.
בבוקר, כאשר הוגש לאורח כוס קפה, אמר למארחו, תן לי בבקשה שוקולד אחד מאלו שהבאתי זה מתאים לקפה…
התקומם המארח, מה פתאום? נתת לי את הקופסה, קניתי אותה בקנין גמור, היא שלי ולא אתן לך ממנה.
אמר האורח, כמה מגוחך אתה, הלא אני הוא זה שהבאתי לך את המתנה. לו רציתי, יכולתי להשאיר את הכל אצלי. עתה יודע אני את מידת קמצנותך, בפעם הבאה, לפני שאתן לך, אוריד לעצמי כמה חתיכות…
והנמשל ברור מאליו. הקדוש ברוך הוא נתן לנו עשרים וארבע שעות ביממה. זה המון! ומה הוא מבקש מאיתנו? 'להחזיר לו' מתוך מה שנתן לנו שעה אחת של לימוד.
האמת היא, שחושש אני שיענישו אותי משמים על שאמרתי שעה. למה שעה, למה לא שלוש שעות?
ואכן, למה לא… יש כל כך הרבה שעות 'מיותרות' ביום. מי שיכול, שיקדיש זמן ללימוד 'דף יומי'. מי שלימוד זה אינו מתאים לו, יוכל למצוא משהו שמתחבר אליו יותר. לכל אחד יש 'חלונות' של זמן, גם כדי ללמוד בבית המדרש וגם בבית.
זהו חג מתן תורה אמיתי. עוד שעת לימוד ועוד שעת לימוד. מצוה גוררת מצוה. אין לך דבר מתוק יותר מלימוד תורה, ואין הרגשה נפלאה יותר, מאשר זו שאחר שיעור תורה מענין ומרתק.
שום דבר, לא מסעדה טובה, לא טיול, ולא כל הנאה גשמית אחרת, כל אלו אינם יכולים להתחרות ולו ב'משהו' בתענוג התורה.
כיצד ניתן להיות 'מדושן עונג' מעניני עולם הזה?
מסופר, פעם הלך רבי עקיבא איגר זצ"ל ברחוב. בדרכו ראה גוי שמן ומדושן עונג. פנה אל שמשו בפליאה: "תמה אני, מהיכן השמין כל כך איש זה? וכי למד פעם בחייו 'תוספות' אחד?"
רבי עקיבא איגר לא יכול היה לקבל שאדם נעשה מדושן מאוכל, מדבר גשמי… רק התורה וקיום המצוות נותנים מאור פנים.
חכמת אדם תאיר פניו
מספרת הגמרא [נדרים מט' ב']: "אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה: מורה ורוי!"
גויה נכבדה אחת שראתה שפניו של רבי יהודה מאירות ושמחו. על פי הבנתה השטחית, הגויית, אדם יכול להיות שמח ומרוצה רק עקב הנאה גשמית, לפיכך אמרה לו בהתרסה: היתכן, אתה שהנך מורה הוראות, משתכר ביין?!
"אמר לה: הימנותא בידא דההיא איתתא, אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צעדי מן הפסח עד העצרת".
אמר לאשה בלשון שבועה: איני טועם יין אלא בקידוש ובהבדלה, וגם בארבע הכוסות של הפסח, ואפילו אותה שתית יין מועטת גורמת לי לכאבי ראש נוראיים מפסח עד עצרת.
"אלא", אמר רבי יהודה, "חכמת אדם תאיר פניו [קהלת ח' א']". חכמת-התורה היא שמביאה לי מאור פנים, עונג ושמחה.
יהי רצון שנזכה כולנו למאור פנים, בזכות לימוד התורה בשמחה ובטהרה!
(מתוך מפיק מרגליות – שבועות)