היה פעם בחור שלקראת ה'בר מצוה' שלו קראו אביו, והושיבו על ידו, ואמר לו, אתה הולך להיות 'בר מצוה', אתה יודע מה זה 'בר מצוה'? – וממשיך האב לומר לו: שמע בני! 'בר מצוה' הכוונה שמפסיקים עם כל ההנהגות הילדותיים, דהיינו עד עתה בעת התפילה היית יכול להסתובב בחוץ ולדבר עם חבירך, היית משחק אתם, באמצע קריאת התורה היית מסתובב בחוץ ואוכל או שותה, כל זה – אומר לו האב – הם דברים ששייכים אצל ילדים קטנים, אבל לבחור – מאז היותו 'בר מצוה' – שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות – מאז כבר מתפללים כל התפילה בבית הכנסת – לא מדברים באמצע התפילה, ולא מסתובבים בחוץ, נעשים יותר רציני, צריכים ללמוד ולהתפלל בהתמדה ובהתלהבות… וסיים האב ואמר לבנו, "בני, האם אתה מבין את מה שאני אומר לך – המבין אתה מהו להיות 'בר מצוה' בחור?" – תיכף אומר הבן להאב – כן אבא! הבנתי הכל, אבל – אבא – יש לי קושיא אחת, מתי אתה הולך להיות 'בר מצוה'?!…
הסיפור של דמא בן נתינה
אצל דמא בן נתינה שהוזכר בגמרא (מסכת קידושין דף ל"א ע"א), גבי מצות כיבוד אב הנדירה שלו, שהסכים לוותר על הון רב כדי שלא להעיר את אביו שישן על מפתח התיבה שבה היתה מונחת האבן החסרה של האפוד, לכאורה יש להבין, למה הוצרכה הגמרא להזכירו בשמו של אביו – דמא בן נתינה, והלא הוא היה גוי, ומה מוסיף לנו שם אביו. אלא בודאי רמזו לומר בכך שגם לאביו מגיע שבח וגדולה, ולכאורה, איזה דבר עשה האב, והלא ראינו בעובדא זו רק המעלה של הבן שהידר במצות כיבוד אב.
ברם יש לומר, שכשהתעורר האב ושמע שבנו לא רצה להעיר אותו, ובגלל זה הפסיד הון רב, לכאורה היה צריך לכעוס על בנו שבשביל כמה שעות שינה הפסיד הון רב, ברם באמת לא היה כך, כי הוא שמח שבנו עשה כן, כי התנהגותו הטובה והמיוחדת של בנו, היתה עדיפה לו מכל כסף וזהב שבעולם, ובזאת חינך את בנו חינוך שבלב, חינוך אמיתי, כיון שזה היתה הרגשתו הפנימית שעל ידה התחנך בנו לכך, וזהו השבח של האב ג"כ, ולכן הוזכר שמו בגמרא. (ויש להוסיף, שהטעם לכך יתכן שהוא מפני שלא לקפח שכר כל בריה, וכידוע מהרה"ק ר' מאיר מפרימשלאן זי"ע שלכן נקראת פרשת בלק על שמו של גוי רשע וטמא, לפי שהיה גוי טוב שאינו מטעה את היהודים, רק הראה להם שהוא שונא אותם, ובכך לא יתחברו עמו ולא ילמדו מדרכיו ומעלליו, וכיון שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, לכן קיבל שכרו משלם שפרשה בתורה נקראת על שמו, ואף כאן י"ל, שכדי שלא לקפח שכרו על חינוכו של בנו, הוזכר שמו בגמרא…)
כשהוא "לא" מקבל הזמנה
אחד מגדולי ירושלים העיד פעם על עצמו, שכשחבירו עושה שמחה, והוא "לא" מקבל הזמנה, אז הוא "כן" הולך – ואדרבא – בכגון דא יש לו יותר עול ללכת להשתתף בהשמחה – יותר מהשמחות שהוא כן מקבל הזמנה, כדי לשבר את מידותיו…
ובדרך אגב איתא בשו"ת ויחי יוסף לש"ב הגה"צ אב"ד פאפא זי"ע, שם הוא כותב תשובה לאחד ששאל אותו, היות ואביו נפטר, והוא יודע שאביו היתה לו מריבה עם פלוני, והוא שואל האם הוא צריך להמשיך את המחלוקת?… והרב השיב לו, בסגנון מיוחד: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מהש"ס ומהפוסקים אין דין ירושה בסכסוכים…
מספרים סיפור נפלא על הגה"צ רבי אברהם צבי בעק זצ"ל גאב"ד מעלבורן דאוסטרליה, וכך סיפרו בשם אחד מבניו:
בקהילתו במעלבורן היה נהוג, שמזמן לזמן היו אנשי קהילתו מזמינים את הרב הנערץ לסעוד בביתם, והיה הדבר לחשיבות גדולה בעיניהם. פעם אחת קיבל הרב ארבעה הזמנות מארבע אנשים שונים מקהילתו לסעוד את סעודת הערב בביתם, הרב לא אמר לאחד מהם שכבר קיבל הזמנה מאדם אחר, כדי שלא לפגוע בכבודם, רק אישר את ההזמנה של כל אחד ואחד והודה לו על כך, וקבע לכל אחד זמן אשר מקוה להגיע. ואכן באותו לילה, התארח הרב בביתם של ארבע אנשים אלו, ונטל את ידיו ארבע פעמים, ואכל ארבע סעודות! כדי לחלוק לכל אחד את כבודו הראוי לו…
אין ברצוני לגזול מאשה אומללה זו את הנאתה
הגאון האדיר רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל השתקע בסוף ימיו בירושלים עיה"ק, וכיהן כראש ישיבת "עץ חיים". פעם הבחין בחור אחד ברבו, כשהוא פוסע הלוך ושוב ליד ביתו, ונראה היה שמחמת סיבה כלשהו הוא אינו רוצה להיכנס לביתו. ניגש אליו הבחור ההוא, והציע את עזרתו, אמנם ראש הישיבה סירב להצעה באמרו שאין לו כל צורך בעזרה, וכאשר הבחין הבחור שראש הישיבה המשיך לפסוע אנה ואנה, ניגש אליו שוב וביקש לעזור לו, אך רבי איסר זלמן אמר לו שאין לו כל צורך בעזרה, ואף הסביר בפעם הזאת את התנהגותו, וכך סיפר לו: כשנכנסתי לביתי, הבחנתי במשרתת שהיתה גלמודה וענייה, שהיתה עסוקה בשטיפת הרצפה, ויודע אני שהמשרתת נהנית לשיר לעצמה בעת עבודתה, אך כיון שהיא יודעת שאסור לי לשמוע את קול שירתה, היא מפסיקה מיד כשהיא מבחינה בי שהנני נכנס לבית, אך כעת – אומר רבי איסר זלמן – היא עדיין לא הבחינה בי, ואין ברצוני לגזול מאשה אומללה זו את הנאתה, ולכן אני מעדיף להניח לה לסיים את מלאכתה, ורק לאחר מכן אכנס לביתי, ובינתיים אני ממתין כאן בחוץ…
(מתוך נועם שיח תשע"ח)