"פחז כמים אל תותר"
בפרשתנו אנחנו רואים דבר פלא. יעקב אבינו עליו השלום, הבחיר שבאבות, קודש קודשים, אין לנו שמץ של הבנה בגדולתו וקדושתו הנשגבה, בא לברך את בניו לפני הסתלקותו מהעולם, הגם שחז"ל הקדושים אומרים ש"יעקב אבינו לא מת", ובכל זאת הוא נעלם ונתכסה מן העין ולפני כן בירך את ילדיו.
מגיע יעקב אבינו לבנו בכורו, ראובן, ומתחיל לברך אותו… "פחז כמים אל תותר…". מסביר רש"י הקדוש, שבעיקרון ראובן היה ראוי ליתר שאת ויתר עוז כמו שכתוב בפסוק הקודם, אבל בגלל שהוא היה 'פחז כמים' בגלל שהוא מיהר להראות את כעסו במעשה בלהה, לכן 'אל תותר', לא תקבל את היתרונות שהיית אמור לקבל מכח הבכורה.
ממשיך יעקב אבינו לשני הבנים הבאים בסדר התולדה. שמעון ולוי אחים, כלי חמס… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה… אפיצם בישראל…
כל אחד שלומד את הפסוקים האלו עם רש"י קופץ מיד עם השאלה המתבקשת: ריבונו של עולם, ככה מברכים את הילדים? זה נקרא לברך? זה נקרא להטיף מוסר, ללמד הליכות חיים, לנזוף במי שלא ממתנהג כראוי כביכול, איפה הברכה פה?
כמובן שצריכים להיזהר מאוד כשלומדים את הפרשות הללו. אנחנו מדברים פה על קדושי עולם. הרה"ק רשכבה"ג בעל ה'דברי חיים' מצאנז היה אומר שכלומדים מחלוקת של אביי ורבא צריכים לדעת שירד 'א שטיק פייער' כלומר 'חתיכת אש' מהשמים וקראו לה אביי וירדה עוד חתיכת אש מהשמים וקראו לה רבא. הם היו אנשים שאנחנו לא מסוגלים בכלל להבין את קדושתם, על אחת וכמה וכמה האבות הקדושים, שהדמויות שלהם חקוקות בכסא הכבוד.
אבל עדיין, תורה היא וללמוד אני צריך ואנחנו הרי יודעים שגם אם יש כאן סודות עמוקים וטמירים בפסוקים האלו כמו בכל אות ואות בתורה הקדושה, עדיין, אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
פעם שמעתי פשט יפה על כך:
יש בדיחה שכשהקב"ה רוצה להעניש אברך צעיר, הוא נותן לו לעשות שידוך אחד אחרי החתונה. האברך מקבל אלפיים דולרים שש ושמח ונוטל על עצמו בעוז ותעצומות את מלאכת השידוכים, אבל מכאן ולהבא לא מצליח לו שום שידוך והוא עמל במשך שנים בלי לראות ברכה בעמלו – זה העונש הכי גדול…
יעקב אבינו רצה לברך את ראובן שיצליח להתפטר מהמידה הזאת של 'פחז כמים', שלא יעשה דברים בחיפזון חלילה, גם כשהוא מרגיש שפגעו באמא שלו חלילה וכדו'. לכן בירך אותו יעקב אבינו 'אל תותר'. בכל פעם שאתה עושה דבר מה בחיפזון, שלא תצליח בכך, אחרי שתיכשל פעם פעמיים, חמש ושש פעמים, כבר תדע שהחיפזון אינו מועיל וממילא תצליח להתפטר בקלות מהמידה הלא טובה בזאת.
כך גם לגבי שמעון ולוי, מאחר והם נוטים למידה הזאת של 'אף' וכעס, הפיתרון לזה הוא שיהיו מפוזרים, כך המידה הזאת תהיה פחות עוצמתית, הם יוכלו לחיות בשלום עם השכנים שלהם בגלל שהם מפוזרים קצת פה וקצת שם, ולא נמצאים כולם יחד.
נמצא אם כן שמדובר בברכות נפלאות, ברכות כאלו שאב רוצה לברך את בניו לפני פרידתו מהם.
וכאן טמון בעצם מסר חשוב לכל אחד מאתנו, ואסביר את כוונתי:
**
בצעירותי זכיתי לשמש יהודי מבוגר, ניצול שואה בשם ר' אברהם בורשטיין, שהיה דבוק ברבותינו הקדושים מלעלוב, ובחצר הקודש לעלוב היה מכונה בפי כל 'ר' אברהם פון עין שמר', כי כשהוא עלה לארץ שלחה אותו הסוכנות לקיבוץ עין שמר שבצפון. הוא היה שם כמה ימים בסך הכל עד שמצא יהודי ירא ושלם וביקש לדעת איפה הוא יכול לשהות בין יהודים שומרי תורה ומצוות. משם הוא הגיע לחצר הקודש לעלוב, שם העסיקו אותו כטבח של הישיבה ושל בית הרבי בעל ה'ברכת משה' זיע"א. הכינוי 'עין שמר' דבק בו מאז ולמשך כל ימי חייו, וגם היום, למעלה מ-20 שנה אחר פטירתו הוא עדיין מכונה בכינוי הזה בפי כל מי שהכיר אותו.
אני גדלתי בצמוד לבית מדרשו של מורי ורבי, אוהבן של ישראל הרבי מלעלוב זצ"ל. בית הורי שיחיו' ממש סמוך לבית שבו התגורר הרבי, וכחסידי לעלוב גם היינו נמצאים כל היום שם בבית המדרש ובסביבה שלו.
ר' אברהם פון עין שמר היה מתגורר בחדר שהוקצה עבורו מתחת לביתו של הרבי. יחד אתו התגורר שם גם ה'הויז בחור', הגבאי של הרבי שהיה רווק מבוגר יחסית.
מאחר והרבי עצמו היה מתגורר לסירוגין בבני ברק ובצפת עיה"ק, ה'הויז בחור' היה נוסע עם הרבי בכל פעם, ואילו ר' אברהם היה נשאר בבני ברק באותן תקופות שיכלו להימשך שבועות ואף חודשים שלמים שבהם הרבי היה בצפת, ובאותו הזמן נשאר ר' אברהם לבדו. הוא כבר היה אז כבן 90, והאנשים שדאגו לו חששו שהוא יישן לבד.
אני לא זוכר איך זה קרה, אם זה היה רעיון שלי או של אבי מורי שיחי', אבל ביום מן הימים מצאתי את עצמי מעביר את חפצי מהבית אל החדר של ר' אברהם, שם ישנתי במשך כשנתיים עד שהוא נזקק לעזרה צמודה של מטפל סיעודי מקצועי. זה היה ממש קרוב לבית הורי כך שזה לא ניתק אותי מהמשפחה חלילה, ורק בלילות כשהייתי הולך לישון הייתי הולך לחדר של ר' אברהם וישן שם כדי שהוא לא יהיה בודד בגילו המתקדם.
בשבילנו הוא היה כמו דוד חביב. גדלנו על ברכיו כפשוטו, לא היתה לו משפחה משלו חוץ מבן דוד אחד ששרד את השואה והתגורר בירושלים, ולכן כולנו היינו ילדיו. הוא היה אוהב ילדים, לפעמים היה מחלק לנו ממתקים ותמיד היה שמח שהיינו באים אליו ומדברים איתו. לכן מבחינתי לישןו בחדר שלו היה דבר די טבעי, לא ראיתי בזה הקרבה גדולה במיוחד, ואפילו נהניתי מאוד באותה תקופה כי הוא היה מספר לי סיפורים ודואג לי מאוד. לפעמים הוא גם היה נוזף בי על כך שאני הולך לישן מאוחר, אבל גם כשהוא היה נוזף ואפילו קצת גוער, היתה לו מתיקות מאוד מיוחדת, כי הוא היה כול כולו טוב לב שופע.
אם אנחנו מדברים על טוב הלב של ר' אברהם פון עין שמר, אני רוצה לציין עובדה מאוד מעניינת. הוא היה טבח במקצועו, זה מה שהוא עשה כל ימי חייו, הוא היה מבשל לישיבה, ובשנים מאוחרות יותר הוא היה מבשל את האוכל לחצר הקודש. בחורים שהיו באים לרבי לשבתות, ולא התגוררו בבני ברק, היו אוכלים בבית המדרש עצמו, בקומה התחתונה, ולר' אברהם היה שם מטבח שבו הוא היה מבשל את הסעודות. בשבת רגילה היו אולי עשרה בחורים, בשבתות יותר מיוחדות כמו שבת מברכין או שבת ראש חודש היו מגיעים כעשרים בחורים, ובשבת חנוכה או שביעי של פסח וכדו', היו מגיעים עשרות בחורים וגם אברכים שבאו לרבי, והוא היה מבשל לכולם בשמחה ובמסירות רבה. כמו כן היה מבשל חלק ממאכלים שהוגשו לרבי במהלך ה'טישים' ולאחר מכן חולקו מהם שיריים לכל הציבור שהשתתף בטיש.
אבל הוא אף פעם לא היה מבשל לעצמו! באמצע השבוע כשלא היה איזה טיש מיוחד בגלל 'יארצייט' או ראש חודש וכדו', הוא לא היה מבשל כלום. כשהוא לא בישל הוא גם לא אכל כלום…
בתקופות שהרבי נסע לצפת לשבועות שלמים ולא היו באים בחורים לבית המדרש בבני ברק בשבתות, הוא גם לא בישל לשבת.
במשך הזמן שמו לב לכך שאין לו מה לאכול, והיו דואגים לו. אמי מורתי שתחי' היתה מבשלת לו פעמים רבות ואני הייתי מביא לו את האוכל, היו עוד כמה יהודים טובים שדאגו לו.
אבל זה היה דבר פלא! האיש שמבשל לכולם, לא מבשל לעצמו. אין לו כח, הוא מבוגר… לבשל לאחרים? בוודאי! יש לו כח.
אני לא אשכח שכשהייתי עוזר לו במטבח לפעמים, אני הייתי אז בחור בן 15 אולי, הייתי מערבב את העיסה של ה'גפילטע פיש' ואחרי שתי דקות כבר כאבה לי היד. הוא היה אז בן 90 פלוס, והוא היה מערבב בשמחה משך דקות ארוכות עד שהעיסה היתה מעורבת היטב. הוא כבר היה הולך עם מקל הליכה מחמת זקנתו, אבל להכין אוכל לאחרים היה לו כח בשפע.
ר' אברהם היה דבוק מאוד בצדיקים. אני לא מדבר על רבותינו מלעלוב שבהם היה דבוק בצורה יוצאת דופן, ובמורו ורבו מלפני השואה, הרה"ק רבי אהרל'ה מקוזניץ זיע"א, אלא בכל הצדיקים באופן כללי. כשהיו מזכירים שם של צדיק כל חזותו היתה משתנה, הוא היה מתייחס בחרדת קודש לנושא הזה של צדיקים ולכל דבר שבקדושה. כשהיו מכבדים אותו בעלייה לתורה, היה זה מחזה מאוד מעניין לראות את הרצינות וכובד הראש שבה היה מתקרב בזהירות לספר התורה ומברך ברטט ובזיע.
באופן מיוחד היה ר' אברהם דבוק בדמותו הפלאית של הרבי הקדוש, רבי יששכר בער מרדושיץ זיע"א, הסבא קדישא מרדושיץ, שהיו מכנים אותו בתקופתו 'בעל שם טוב קטן', בגלל סיפורי הישועות המופלאים שסופרו אודותיו בפולין ובכל רחבי העולם החסידי.
לאות הוקרה על כך שהייתי ישן אצלו, העניק לי ר' אברהם פון עין שמר מתנה מאוד מיוחדת ששמורה עמי עד היום. היה זה הספר 'נפלאות הסבא קדישא מרדושיץ'. זה לא סתם ספר, זה היה הספר שהוא קרא בו ועיין בו שוב ושוב במשך שנים, וכל הסיפורים שבספר הזה היו שגורים על לשונו והוא היה מספר אותם שוב ושוב. את הספר הזה הוא נתן לי, ואני הבנתי שיש פה הרבה יותר מספר, הוא נתן לי חתיכה מהלב שלו, וגם הכרתי לו טובה על כך.
**
בספר הזה מופיע סיפור, שגם שמעתי אותו מפיו של ר' אברהם עצמו, שממנו אני חושב שאוכל לחדד את הנקודה שאני רוצה לבטא בדברי.
הסבא קדישא היה צדיק נסתר בשנים הראשונות שלו. לא הכירו אותו ולא הכירו בגדולתו. הוא היה נראה כמו כל אברך רגיל, יגע בתורה, עוסק רבות בתפילה ובעבודת ה', אבל לא ראו עליו מדרגות גדולות ומיוחדות.
בהתאם לכך הוא היה עני ואביון, רעב ללחם כפשוטו. מאחר והיה דבק בצדיקי אותו הדור, הוא היה מטלטל בדרכים וצועד רגלית במשך ימים ואף שבועות כדי לשהות בצלם של צדיקי הדור. לא תמיד היתה לו אפשרות לקחת איתו צדה לדרך, בגלל מצבו הכלכלי הדחוק.
באחת הפעמים צעד הסבא קדישא בשוליה של דרך ארוכה לאחד מצדיקי הדור, ומאחר ועברו שעות ולא בא שום דבר מאכלי לפיו, הוא הלך ונחלש עד שממש הרגיש שכוחותיו כבר לא עומדים לו.
התיישב הרבי מרדושיץ על סלע בצד הדרך, וחיכה לראות אולי יעבור יהודי רחמן שיוכל להסיע אותו על העגלה כברת דרך שתקרב אותו למחוז חפצו.
והנה מגיעה עגלה ולצדה צועדים כמה אנשים בעלי מראה יהודי. שמח הסבא קדישא לקראתם ואמר, אני רואה שיהודים אתם, תראו, אני חלוש ותשוש, אין לי כח להניע יד או רגל, אנא תנו לי לשבת קצת על העגלה….
השיבו לו האנשים בשלילה והתנצלו: "על העגלה שוכב בן משפחה שלנו, הוא חולה אנוש, אנחנו לוקחים אותו לרופא בכיר מאוד ששמענו שהגיע לביקור בעיירה הסמוכה, בתקווה שהוא יוכל למצוא מזור לרפואתו.
"מאחר וטלטולי הדרך מכאיבים מאוד לחולה", הם הסבירו, "ירדנו כולנו מהעגלה ואנחנו צועדים אחריה רגלית. כך הפחתנו מהמשקל של העגלה והקפיצות של גלגלי העגלה על האבנים והמהמרות בדרך יהיו קצת פחות חזקים…
"אנחנו בעצמנו צועדים ברגל", הם סיכמו את ההסבר, "כדי שלא להפריע לחולה את מנוחתו, ואתה רוצה שנעלה אדם זר על העגלה ועל ידי כך נגרום לחולה כאבים חזקים יותר? אנחנו לא יכולים לעשות זאת".
"הרבי מרדושיץ התחנן על נפשו והסביר להם שאם הם משאירים אותו כך בצד הדרך, מי יודע אם האדם הבא שיעבור כאן ימצא אותו כשהוא חי בכלל.
"הם ראו שדבריו דברי אמת הם ושהוא באמת מאוד חלוש ותשוש, עצרו את העגלה ונתנו לו לעלות בתנאי שישב בקצה ולא יזוז ממקומו כדי שלא הפריע את מנוחת החולה.
"עלה הרבי לעגלה וראה חולה במצב מאוד מאוד קשה, כל גופו נפוח ממכאובים וייסורים, נורא נוראות.
"אבל בניגוד להסכם, הוא ניגש אל החולה והתחיל לגעת לו ביד… "כואב לך כאן?", שאל את החולה, והחולה הניד את ראשו לשלילה. אכן מקודם כאבה לו גם היד כמו כל הגוף, אבל ברגע שהצדיק הנסתר נגע בידו, היא כבר הפסיקה לכאוב.
"עבר הרב לגעת בידו השניה: "כאן כואב לך?", שאל, והחולה משיב בשלילה, שתי הידיים כבר לא כואבות לו.
"קרוביו של החולה שליוו את העגלה כעסו מאוד והחלו לצעוק על הרבי שיתרחק: "אמרנו לך שלא תיגע בו", הם אמרו, "זה מסוכן מאוד, הרופאים אומרים לא לגעת ולא לטלטל אותו…".
"אבל הרבי מרדושיץ לא שמע לקריאתם, הן נגע ברגלי החולה ובראשו, בכתפיו עד שהחולה הבריא לחלוטין. התיישב החולה על מיטתו וביקש לאכול ולשתות… הוא רעב וצמא.
"בני המשפחה לא ידעו את נפשם מפליאה. מה זה? לפני כמה דקות הוא היה חולה אנוש, הם רק עשו ניסיון אחרון אולי הרופא הבכיר יצליח לעזור קצת, אף אחד לא חשב שהוא יבריא לחלוטין והנה הוא שב להיות כאחד האדם, הפלא ופלא!
"הנסיעה לרופא כבר הפכה למיותרת, הם עצרו את העגלה והתחילו לדבר על המקרה המעניין, מה באמת גרם לחולה להבריא ככה בפתע פתאום.
"אחרי דין ודברים הם מצאו את ההסבר… הרי ידוע שלכל רופא מתלווה מלאך שמסייע לחולים להתרפא, ולרופא הבכיר ביותר מתלווה המלאך רפאל בכבודו ובעצמו. אם כך, הם הסבירו, אנחנו הרי היינו בדרכנו אל הרופא הבכיר ביותר, ומסתבר שהמלאך רפאל מגיע גם לאנשים שנמצאים רק בדרך אל החולה.
"כך או כך, אף אחד מהם לא העלה על קצה דעתו שהאיש הלא מוכר שעלה על העגלה ונגע בחולה הוא זה שאחראי לפלא הגדול שהתחולל כאן.
"לימים סיפר הרבי מרדושיץ עצמו את המעשה ואמר שהם חיפשו הסברים מתחת לאדמה כדי להסביר את הפלא, ולרגע אחד לא עלה על קצה דעתם שהקב"ה פשוט שמע את התפילות של 'בערל הבטלן', כך הוא היה מכנה את עצמו, וריפא את החולה, כי הוא עצמו הרי רופא כל בשר. במקום להאמין בקב"ה הם תלו את הישועה שלהם ברופא הגדול והכוח המתלווה אליו של המלאך רפאל.
**
לא פעם אנחנו עושים משהו וזה לא מצליח לנו. מנסים שוב, ונכשלים. פעם שלישית ושוב לא רואים הצלחה. מה אנחנו חושבים לעצמנו? אוי איזה חוסר הצלחה, אני כזה 'לא יוצלח' אם רק הייתי עושה את זה בצורה קצת שונה בוודאי הייתי מצליח…
לפעמים הפתרון נמצא לנו ממש מול העיניים ואנחנו מתעלמים ממנו ומחפשים הסברים אחרים. אם הקב"ה מוביל אותך בדרך מסוימת, הדרך הנכונה עבורך, הדרך הטובה ביותר בשבילך, ואתה סוטה ממנה לדרך צדדית, הוא שם לך מחסון, מכשול, כדי שתחזור לדרך שבה אתה אמור לצעוד.
במקום לראות את המכשול ולחזור אחורה, אנחנו מנסים לדלג מעליו, לעבור מהצד הזה או מהצד השני ולעקוף את הקושי, אבל צריכים שכל, לפתוח את העיניים ולראות שיש כאן מחסום שכל תפקידו הוא להחזיר אותנו לדרך הנכונה והישרה.
כמובן שצריכים הרבה מאוד חכמה ושכל כדי לראות בעיניים פקוחות. גם אנשים חכמים מאוד יכולים להיכשל וללכת בדרכים עקומות בלי שירצו בכך, ולכן מה שאנחנו צריכים זה בעיקר להתפלל לקב"ה ולבקש ממנו שימשיך לשים לנו מחסומים ומכשולים כדי שנלך בדרך הישרה והטובה, וגם שיפקח את העיניים שלנו ושנזכה לראות בעינינו את הדרך הנכונה ולצעוד בה בנחת ובשמחה כל ימי חיינו.
חיליש הצדיק.
איזה מתיקות. ולוואי ירבו כמותך בישראל.