מאת: אברהם פוקס
בבחרותי זכיתי ללמוד בישיבת 'מיר' הנודעת בשכונת בית ישראל שבירושלים. באותם ימים הגה"צ רבי אריה פינקל זצ"ל היה מוסר שיעורים בישיבה, מדובר על הימים שלפני הקמת ישיבת 'מיר ברכפלד', הבחורים זכו לשמוע ממנו שיחות ולהתבשם מעצותיו וממאור הפנים התמידי שהיה נסוך עליו.
יום אחד סיימתי את ה'סדר' בישיבה עם החברותא בהתלבטות בדבר שלמדנו וסיכמנו שהדבר מצריך עדיין בירור וליבון. תוך כדי שאנו פוסעים בבנין הישיבה, אנו רואים את רבי אריה פינקל זצ"ל צועד בסמיכות אלינו, אמרנו זה לזה, הנה יש לנו את מי לשאול ולהציע בפניו את הספק שלנו, אך היתה לנו התלבטות אם זה הזמן והמקום המתאים, שמא הוא ממהר ל'ועד' או שיעור וכדו', ולכן הקדמנו בשאלה האם יש לרב כרגע שהות וזמן כדי שנציע בפניו את הדברים? רבי אריה חייך את חיוכו הכובש ואמר: וכי הזמן הוא שלי שאני יכול לומר 'יש לי זמן'? אבל תשאלו מה שרציתם לשאול… וכך בדרך אגב לימדנו על יוקר הזמן של כל אחד ואחד.
לימים, כשנוסדה ישיבת 'מיר ברכפלד' והגה"צ רבי אריה נשלח לכהן בה פאר כראש הישיבה, הוא היה נוסע מביתו שבירושלים כל בוקר לישיבה. ר' חנוך ביטון הופקד על המשימה לקחתו ברכבו.
וכה סיפר לי ר' חנוך: הזמן שסוכם עימי לבוא אליו היה 6:20 בבוקר, וכך אכן היה, אלא שתמיד רבי אריה כבר חיכה לי, מקדם את פני בחיוך ובברכת 'בוקר טוב חנוך', ולעולם לא יוותר על 'תודה רבה חנוך' ביציאתו מהמכונית. כשהיגיע החורף ובחוץ מנשבות רוחות, והקור הירושלמי מורגש היטב ובפרט בשעות מוקדמות אלו, גם לעיתים יורדים גשמים, הרגשתי לא בנוח שהוא מחכה לי כשהוא חשוף כך למזג האויר, אז ביקשתי מכבוד הרב, שלא יחכה לי, אלא אני יצלצל אליו כשאגיע, אבל הרב לא הסכים לשמוע על כך, ואמר שזה בסדר והוא ימשיך לחכות.
משראיתי שכך הם פני הדברים, החלטתי להקדים בחמש דקות ולהגיע בשעה 6:15, ואכן כך עשיתי למחרת, הגעתי חמש דקות מוקדם יותר וחיכיתי בשמחה ובהנאה לרב שהגיע בשעה הקבועה. למחרת נכונה לי הפתעה, כשהגעתי בשש ורבע, הרב כבר עמד שם, ממתין לי, ולא נותן לי לחכות שם.
אבל לא ויתרתי, קשה היתה עלי המחשבה שרב וגדול בישראל ימתין ברחוב ברוחות ובגשמים, והחלטתי לוותר על כמה דקות שינה ולהקדים בעוד חמש דקות כך שהגעתי מתחת לביתו בשעה 6:10 ושמח לראות שהוא עדיין לא שם עומד ומצטנף במעילו, אבל כמו שאתם כבר מבינים, השמחה ארכה יום אחד בלבד, למחרת הוא כבר המתין לי בשעה זו, וכך אני מושך את השעון אחורה, וגם הראש ישיבה עושה כך, עד שנשברתי, כשראיתי שאני כבר מקדים לפני שש בבוקר, אמרתי לראש הישיבה שאני חוזר לשעה הראשונה שש וחצי…
המגיד מישרים הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א בספרו 'אוצרותיהם אמלא' מספא את ששמע על דודו – רבי אריה, ממשגיח ישיבת מיר-ברכפלד הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט"א:
הגאון מוילנא כותב בספרו 'אבן שלמה' (פרק א אות ב): "עיקר חיות האדם, הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים?".
שאל רבי אריה שאלה עצומה, אינני מבין את מהות שאלת הגאון – "למה לו חיים", וכי לא כדאי לו לאדם לחיות בשביל שיוכל ללמוד, להתפלל ולקיים מצוות, גם אם לא הגיע למדרגה של שבירת המידות? כל אלו אינן סיבות מספיקות כדי להעניק לו חיים?
אמר רבי אריה יסוד עצום ונורא; בהכרח שחיי האדם באים לידי ביטוי ומיצוי דווקא על ידי שתיקן את מידותיו, ונעשה לבעל מידות טובות. הבחינה שבה נבחנת אישיות האדם, היא דווקא אם קיימות בו מידות טובות.
אדם שהוא בעל מידות רעות ומושחתות, ומיצר ומריע לזולתו חלילה, הרי הוא רחוק ממידותיו של הקדוש ברוך הוא – מקור הטוב, הרחמים והחמלה, ומתרחק מקרבתו, ובכך, למעשה, הוא פועל נגד התכלית שלשמה נברא – היא קרבת אלוקים. אם כן נזעקת השאלה מאליה "למה לו חיים?". אדם שעושה נגד התכלית שעבורה נוצר, מדוע יש לו צורך בחיים הללו!
כמה נאים הדברים למי שאמרם. הם מגלמים את דמותו של רבי אריה, שתמיד זכר ללא הרף את חובתו בעולמו, להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא. בכל שיגו ושיחו הרגישו – הטבה! מידות טובות! דרך ארץ! ויתור!