דברי הראשונים "פועלין מאד בלב קוראיהן"
רבנו מרן הח"ח זצ"ל בסוף הפתיחה לספרו, כותב "ואבקש לידידי הקורא, שזאת הפתיחה יקרא ויחזור ויקרא, כי היא בודאי מועילה לענין זה על להבא יותר מן הכל, כי היא מלוקטת מאת הראשונים אשר דבריהם קדושים וטהורים בוערות כמראה הלפידים, ובודאי שמרו את עצמן ממדה גרועה הזו עד תכליתה, על כן דבריהן פועלין מאד בלב קוראיהן".
בספר "שפתי כהן" – שיעורים על הספר "חפץ חיים", שיצא לאור לאחרונה, מאת הגאון הגדול רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א ראש ישיבת "מאור התלמוד" וחבר מועצגה"ת, כתב שמדברי מרן הח"ח הללו למדנו שכשם שדברי אדם גדול היוצאים מן הלב גדול כוחם ועוצמתם לבקוע סגור הלב ולהכנס לתוכו, כך גם דבריו מתוך הכתב גדול כוחם להתקבל, וכמו שאומרים בשם מרן רבי ירוחם ממיר זצ"ל שעיקר הנפ"מ אינה "מה אומרים" אלא "מי האומר". את אותם דברים יכול האחד להגיד ודבריו לא ישמעו, והשני יאמרם וישמעו משום שכח אמירתו היא כעין דברי השי"ת שדבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים. וזהו שכתב הח"ח שכיון שהראשונים דבריהם קדושים וטהורים ובוערים כמראה הלפידים ושמרו עצמם ממידה גרועה הזו עד תכליתה פועלים דבריהם מאד בלב קוראיהן. היינו שדברי קדשם של רבותינו הקדושים גדולה עוצתמם כפצצת עומק בוקעת שריון, ובלבד שהאדם יהיו אוזניו ולבו מכוונים לשמוע דברי תורה, ואם אינו עושה כן הריהו כמטה "פצצה" לכוון אחר, ר"ל.
דברי הנביאים "אמת" וגם "נאמרים באמת"
זהו הפשט במה שאומרים בברכות ההפטרה "אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת", פרוש "הנאמרים באמת" אינו שהם דברי אמת, שזה פשיטא, כמבואר בי"ג עיקרים "אני מאמין באמונה שלמה שכל דברי הנביאים אמת", שהרי זה ברור שמה שבחר הקב"ה בנביאיו הוא מפני שהם אומרים את דבריו, שהם בודאי דברי אמת. אך הפשט בזה הוא שאמנם זה ודאי שדברי הנביאים הם אמת, אמנם גם דברי אמת יכול אדם לאומרם שלא "באמת", והיינו שהוא אומר אותם אבל אינו חי אותם, וא"כ אין פיו ולבו שוים, ונמצא שאומר דברי אמת, שכך וכך אמר הקב"ה, אבל הוא לא חי אותם ואינו אומרם "באמת", וזהו שבחם של הנביאים שרצה בדבריהם שהם גם "דברי אמת" וגם "נאמרים באמת", היינו שנאמרים בשלמות האמת, וכלשון רבן של ישראל המסילת ישרים "והוא מה שהנביא צווח ואומר" וכו', שפשוט הוא שהנביא כשאומר דברים אלו אינו מוסרם בלחישה אלא בכל עצמתם והוא צווחם ואומרם, וגם כשהם כתובים יכול בעל הנפש לשמוע קול ה' בכח שמונח בהם.
וזהו מה דאיתא בגמ' (יומא ס"ט ע"ב) שמתחילה תיקן משה רבינו לומר "האל הגדול הגבור והנורא", ואח"כ אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו, לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר, עכו"ם משתעבדים בבניו, איה גבורותיו, לא אמר גבור. ואח"כ באו אנשי כנסת הגדולה, ואמרו שאדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ומקשינן, איך ירמיה ודניאל עקרו תקנתא דתקין משה, ותירץ רבי אלעזר, מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו. ביאור הדברים, שאמנם גם ירמיה ודניאל ידעו שהקב"ה גבור ונורא, והאמינו בכך בכל לבם, אבל היתה להם קושיה והחשיבו את חוסר התרוץ כחוסר שלמות בידיעת הלב, עד שבאו אנשי כנה"ג ותרצו קושיתם ובזה נעשו הדברים מיושבים על הלב באמת מושלמת.
ונעים זמירות ישראל כ"ק האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל [שניגוניו הם ניגוני הלב כנודע] העיר על נוסח תפלת הימים הנוראים כשפותח הש"ץ תפלת שמו"ע מנגן את המילים הא' הגדול הגיבור והנורא בהתאמצות ובהאנחות אַי אַי אַי וכו', ואומרם לא כבשאר ימות השנה שאומרים באופן פשוט [ובניגוני ימים אלו יש בהם סודות עמוקים כנודע]. ואמר, כי בר"ה שהוא זמן של "וטהר ליבנו לעבדך באמת – כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקיים לעד", והתפילה היא "באמת", וכשמגיעים לומר "הקל הגדול הגבור והנורא" הרי מתעוררת השאלה, היכן גבורותיו היכן נוראותיו, וע"ז התשובה היא כמו שמובא בגמ' הנ"ל, שאמנם עכו"ם מקרקרים אבל הן הן גבורותיו וכו', וא"כ יש כאן קושיא ותירוץ, וזהו שמנגנים אַי אַי אַי להשיב עומק הדברים אל הלב. והוסיף שזוהי בקשתנו מהקב"ה "רומה ה' בעוזך נשירה ונזמרה גבורותיך", היינו שבקרוב תתגלנה גדלות כל גבורות ונוראות השי"ת, ולא נצטרך לנגן כמו בימים נוראים כדי להבין הן הן גבורותיו, אלא נזכה ל"גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה", ואז "נשירה ונזמרה גבורתך", פי', שאז נשיר ניגון של שמחה במילים "הקל הגדול הגבור והנורא", כי כבר תתבטל הקושיא ויכירו כל העולם "כל מלכותיך".
שמיעת בת הקול היוצאת מהר סיני
בחרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ז') כתוב דבר נפלא, שבשעה שאדם מקשיב לחכם המוכיח הרי הוא שומע בתוך דבריו את הבת קול היוצאת בכל יום ויום מהר סיני, של דברי התורה בגדולת נתינתן, ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ונראה שהן הן דברי הח"ח שדברי הראשונים הם "קדושים וטהורים בוערות כמראה הלפידים", פי', כמו הלפידים שהיו בוערים בהר סיני בשעה שהקב"ה דיבר עמנו, והיינו שכיון שדבריהם מכוונים לאמיתה של תורה, א"כ כל מילה שלהם היא דבר ה', וממילא הדברים ממש בוערים כמראה הלפידים, והמקשיב להם ה"ז כאילו מקשיב למעמד הר סיני ולבת קול היוצאת מהר סיני, ומכיר כבוד התורה וחש בחוסר הכבוד כשאין העסק בה ברוממות גדולה זו.
ויש אנשים שזוכים שכששומעים דבריהם יכולים לשמוע את התורה כנתינתה, וניכר בדבריהם ש"זאת התורה אשר שם משה", ומי שמכיר בכך מקשיב אליהם ושומע בהם את דבר ה'.
זהו עומק הפשט במעשה עם מרן רבי שמעון שקאפ זצ"ל שלמד בישיבת ואלאז'ין הק', ובתחילה לא היה נכנס לשמוע בקביעות את שיעורי הנצי"ב, כי לא התאימו לפי מהלך לימודו, ואמנם ידעו כולם שהנצי"ב הוא מרא דכולא תלמודא, אבל אופן לימודו לא התאים לר' שמעון לפי המהלך שלו. עד שפעם אחת כשהיתה לו קושיא ברשב"ם בב"ב, ניגש לשאול את הנצי"ב, וענה לו הנצי"ב שבשביל להבין את הרשב"ם הזה כבר צם ארבעים תעניות, ואף היה בקבר של אחד מגדולי ישראל להתפלל על כך, ועדיין אינו מבין אותו. תיכף כששמע ר' שמעון דברים אלה החליט שמלמחרת הוא נכנס לשיעוריו של הנצי"ב. והסביר, שכל זמן שלא שמע זאת סבר שלנצי"ב יש הבנה אחת ולו יש הבנה אחרת ואינו זקוק לשמוע את דבריו, אך אם כל כך עמל הנצי"ב על תורתו הרי שכל דבריו הם הדברים שנאמרו למשה מסיני, וא"כ ע"י שמיעת דבריו ניתן להתחבר לדברים האמיתיים כנתינתן מסיני, ובודאי שזהו המהלך האמיתי. [ואף שעדיין היה לגרש"ש את המהלך של עצמו, מ"מ כיון שזאת תורה לאמיתה אין נפ"מ במה שזה לא המהלך שלו. וכמעשה שהיה בהגה"צ רבי גדליה נדל זצ"ל שפעם דיבר בהערצה על הגאב"ד דטשעבין זצ"ל ושאלוהו אותו הרי הוא לומד בסגנון אחר משלנו ומדוע מזכיר דבריו בהערצה כה גדולה, והשיב שהגאב"ד דטשעבין זצ"ל יודע את כל התורה כולה בכל מקום והתורה פרושה לפניו, ולכן אף שלנו יש מהלך שונה משלו, אבל לכל מילה שלו יש צורה אמיתית של תורה].
וכבר ידוע גודל עמלו של הנצי"ב שתהיה תורתו לאמיתה, שהיה יום אחד שלא אמר שיעור בישיבה בואלאז'ין, ונימק עצמו, שבכל יום הוא בוכה ב"אהבה רבה", וגם באותו יום בכה ב"אהבה רבה" אבל לא היה בכיו מספיק בשביל להגיד שיעור ברבים. אז ביום כזה שהבכי והתחנונים שלו ב"אהבה רבה" לא היו מספיקים כראוי בשביל להגיד שיעור ברבים, לא אמר באותו יום שיעור…
דברי החפץ חיים הם "דבר ה'" בעצמו
וכן אמר מרן רבי חיים עוזר זצ"ל על הח"ח כששאלוהו על כך שהוא מקשיב לדברי מרן הח"ח והרי הוא מדבר דברים פשוטים המתאימים לפשוטי עם. ויש שתי נוסחאות מה היתה תשובתו: נוסח אחד, שדברי הח"ח הם כמו מן, וכמו שבמן היה כל אדם טועם כרצונו כך גם דבריו של הח"ח, הפשוטים טועמים בדבריו טעם אחד והמעמיקים יותר טועמים טעם אחר. ונוסח שני אמרו, שאמר שהח"ח זה "התורה בעצמה" ולכן כמו שחומש יכול ללמוד ילד בחיידר ויכול ללמוד אדם גדול שלמד כבר בעיון את כה"ת כולה, כך גם דברי הח"ח הן הדברים שנאמרו למשה בסיני, וכל אחד מבין את דבריו הח"ח ברמה שלו. והיינו שאין להקשות מדוע הוא שומע את מה שהח"ח מסביר דברים הנראים כפשוטים, כי הח"ח אומר את דבר ה' כפי שהוא, ואין כאן הסברים בדבר ה' אלא זהו דבר ה' בעצמו עם כל קדושתו עומקו והיקפו.
"כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט"
ואכן, רואים הדבר בחוש, שכשאנשים אמיתיים מדברים, כולם מקבלים את דבריהם גם אם אין משמיעים חידושים גדולים. וכן סיפר הגאון הגדול הנ"ל שראה אצל מרן המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל, שדיבר בקעמפ תורני בפני בחורים, אף כשלא אמר חידושים גדולים, אלא קרא דברי רבנו יונה ופירשם, ואם מישהו אחר היה אומר את אותם הדברים אף אחד לא היה בא לשמוע, אך כשהוא דיבר כולם הטו אוזן לשמוע. וכן כשאמר קדיש דרבנן היה ניתן לשמוע בכל מילה ומילה "דרשה שלמה": "על ישראל ועל רבנן וכו'", והיה אפשר לראות בחוש את אמתת דברי מרן רבי ירוחם זצ"ל שאין נפק"מ מהו הנאמר אלא מי הוא האומר.
אולם, למרות שכתב הח"ח שבודאי שמרו הראשונים את עצמם וכו' על כן דבריהם פועלים מאד בלב קוראיהן, והיינו כי הדברים באמת הם דברי התורה בעצמם, מ"מ אין זה מוכרח להיות שזה יפעל בלב קוראיהן, רק כוונתו שזה יכול לפעול, אבל, מוסיף הח"ח שצריך ש"יקרא ויחזור ויקרא". כלומר גם מצד המקבל צריך לפתוח את לבו לקבל הדברים. ואם אחד קורא ורואה שהדברים אינם משפיעים עליו, צריך לשים הדברים על הלב. וכמו שכתב רבנו יונה (שע"ת ש"ב מאמר כ"ו) שע"ז נאמר (משלי י', כ') "כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט", והיינו ש"מוסר הצדיק זך בלי סיג ולשונו נבחר, אבל לב הרשעים השומעים מוסרו רגע אחד הוא", שאף שדברי הצדיק נכנסים לכאורה ללב השומע בשעת אמירתם, אבל תיכף אח"כ אם אינו משתדל להקשיב ולהשיב הדברים אל לבו נדחים הדברים מלבו החוצה, ולכן ממשיך רבנו יונה שם ש"צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים אל לבו, ולחשוב בהם תמיד, ועליהם יוסיף לקח, ומלבו יוציא מלין, ויתבודד בחדרי רוחו, וישוב יהפוך יד תוכחתו על נפשו, ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו. ותוכחתו לבקרים ולרגעים תהיה, עד אשר תקבל נפשו המוסר, ועד אשר תטהר". והיינו שיש דברים שאינם דברי תורה, שגם אם ישיבם אל הלב לא יכנסו אליו ולא יחדרו כראוי, אך בדברים שהם דברי תורה באמת יכולים הם לחדור אל הלב, אבל בתנאי שישקיע האדם לשומם על לבו כמו שצריך, ואז יחדרו לתוך לבו וישפיעו עליו יותר מכל. ומה נוקבים דברי רבנו הרמח"ל בדרך עץ החיים שביאר מאחז"ל (סנהדרין ל"ד ע"א) שהתורה מתפוצצת לכמה ניצוצות, כי בתחלה מתלהטת, ואז נראים בה כל האורות הראויים לענין ההוא, ואותם האורות עצמם מאירים בששים רבוא דרכים כששים רבוא של ישראל, וזה סוד (ירמיה כ"ג כ"ט) "וכפטיש יפוצץ סלע". עכל"ק.