שנת תש"ח, הרובע היהודי במצור. ביום שישי י"ט באייר הוכרזה הפסקת אש, ובמפקדת הלגיון התנהל משא ומתן על כניעה. יוצאים מהמרתפים. עדיין אין יודעים מה יהיה ולאן נלך. אנשים הולכים הביתה לארוז חבילות, מקווים שנורשה לקחתן.
אבא ואמא עולים הביתה, לעיניהם נגלה מחזה מזעזע – פגז פגע בבית, חור בתקרה, על השולחן ערימת אבנים וזכוכיות, הרהיטים מנוקבים, הכל מלא אבנים טיח ושברי זכוכית.
רגעים אחדים עמדו המומים. "הבא לי שמיכה", אמרה אמא לבסוף, "צריך לאסוף בגדים". אבא [=הגאון רבי שלמה מן ההר זצ"ל] עשה כמצוותה. אחר פנה למטבח, בפינה עמדה הטנג'ה – חבית חרס גדולה – שלהפתעתו לא ניזוקה בהפגזות, הרים את המכסה וגילה שהיא מלאה מים.
"נפלא, אתרחץ לכבוד שבת!"
"מה?!" אמרה אמא, "אין לך דאגות אחרות? בא עזור לי".
אבא הוריד את המזוזות, עטפן במטפחת והכניסן לילקוטו. אמא מחתה את הדמעות מעיניה והמשיכה להוציא בגדים מן הארון. אבא ניגש למזנון והוציא את פמוטות הכסף – "ערב שבת היום". יחד קשרו את ארבעת הקצוות של שמיכת הצמר והורידו אותה לחצר.
בחצר שררה מהומה. חבילות נערמו, אנשים התרוצצו אנה ואנה, אחרים עמדו מוכי הלם. לא נראה היה שאיש מכל הציבור נותן את דעתו על השבת הקרבה.
כבר חצות היום, בימים כתיקונם מתחילים בהכנות לשבת עוד בטרם יאיר היום, כך חונך אבא מילדותו. "זכור את יום השבת לקדשו – מצוה זו מה תהיה עליה היום?" – בער הדבר בקרבו.
הוא עלה שוב הביתה, הפעם לבדו. ניגש לארון, הוציא את חליפת השבת, חולצה לבנה, מגבת… וערך רחצה כדת וכדין. אמנם המים היו קרים, אך עם כל נטלה ונטלה ששפך על עצמו אמר: "הריני מתרחץ לכבוד שבת קודש!"
באשמורת בוקר יום השבת הגברים יוצאים בשבי הלגיון לירדן. בצהרי היום מגיעים למחנה בלב המדבר. כלואים בין גדרות תייל גבוהות, מעמידים לפניהם דוודים מלאי מים. אנשים דוחפים, כבר שעות ארוכות שלא שתו דבר.
בראותו את המהומה, החל המפקד הערבי לצעוק ולקלל. הוא ביקש להשליט סדר והדבר לא עלה בידו. "מי כאן 'מוכתר'?" קרא נרגז, אך איש לא ענה לו.
"מי כאן 'מוכתר'?" צעק שוב כשהוא סוקר את הקהל הנדחק סביבו. פני הכל היו שחורות מפיח ומעשן המלחמה. הבגדים שלא הוחלפו שבועות, מאובקים ומוכתמים. לפתע בלט לעיניו איש אחד רחוץ למשעי, לבוש חליפה נקיה ויפה, חולצה לבנה… איש זה היה אבא.
"אתה המוכתר!" צעק, "מדוע אינך בא כשאני קורא לך?!"
באין ברירה הבקיע לו אבא מעבר בין האנשים והתייצב על יד המפקד. "תחלק מים" – פקד עליו הירדני.
מאותו יום ראו בו מפקדי המחנה את ה"מוכתר" של השבויים. הכבוד שרחשו לו עקב כך סייע לא אחת בפתרון בעיות. זאת ועוד, בשעת המפקד היומי שארך לפעמים שעה ארוכה, הלגיונר היה מתבלבל בספירה בכל פעם מחדש… דרש מפקד המחנה ש"חוואג'ה מן ההר" יעמוד על ידו. כך היה פטור מלשבת ישיבה מזרחית על האדמה המדברית הלוהטת במשך תשעה חודשים, עד אשר זכו להשתחרר ולשוב הביתה בשלום.
סיפור זה סיפר אבא שלש שנים קודם פטירתו. באותה תקופה כבר חלה והיה עסוק הרבה בחשבון נפש. הוא שאל את עצמו איך – בעד מצוה של רחצה לכבוד שבת שקיים ביום הכניעה – זכה לכבוד ולזכויות מיוחדות במשך תשעה חודשים, כל חודשי השבי. הוא חשש שמא ינוכה השכר שקיבל מחשבון זכויותיו… לבסוף הגיע למסקנה, שמצוה שאדם מקיים "בשעת הזעם" כאשר באותו מקום אין מי שיקיימנה, ערכה רב עד מאד!
('נר לשולחן שבת', מתוך הספר "ההר הטוב הזה" על הגאון רבי שלמה מן ההר)