אליעזר (לייזר) רוט
בשבוע שעבר כמעט יצאתי בריקוד. הימים ימי ספירת העומר, ולכן השתדלתי לכלוא את התרגשותי, אבל השמחה היתה עצומה.
בטח תשאלו, מה קרה שאתה כל כך שמח?
אולי נולד לך בן? אירסת בת? כיבדו אותך להיות הסנדק בבריתך של הנכד?
אולי הרווחת בעסקים, זכית בלוטו? קיבלת משרה נחשקת או תפקיד מכובד?
לא רבותי, לא קרה שום דבר חריג, סדר היום שלי היה רגיל לחלוטין, אני אוהב את העבודה שלי ב"ה וממשיך לעבוד באותו מקום, קצב הלימוד שלי ב'דף היומי' אומנם טוב מהמצופה אבל עדיין לא זכיתי לסיים את מסכת 'יבמות', לכאורה אין לי שום סיבה מיוחדת לשמוח באופן יוצא דופן.
ובכל זאת. שמחתי!
למה?
בגלל כוס הקפה שעמדה על השולחן שלי.
מאז הגזירות הקשות של … הידוע לשמצה, אני שותה קפה בכוסות חרסינה אדומות, שצברתי פעם מהמבצעים של 'עלית'.
אין לי מושג למה שמרתי אותן בכלל בעידן החד-פעמי, אבל הן היו כאלו כוסות נחמדות שלא יכולתי לזרוק אותן לפח.
אז הנה עומדת לה כוס חרסינה אדומה ועליה הכיתוב "הקפה של – אמא תמיד צודקת".
אני מסכים כמובן עם הכיתוב שעל הכוס, מי יעז לחלוק על הקביעה האלמותית הזאת? זה ברור שאמא תמיד צודקת. אבל גם הכיתוב הזה לא היה גורם לשמחה העצומה שלי.
היא היתה מונחת שם, הכוס האדומה, מלאה קפה רותח ומהביל, ואני החזקתי אותה בידית המעוגלת, הגבהתי אותה מהשולחן והצמדתי אותה לשפתי, לגמתי מעט קפה והנחתי את הכוס בחזרה על השולחן, בלי שנשפכה ממנה אפילו לא טיפה אחת של קפה רותח.
אני מתאר לעצמי שהקוראים כבר הגיעו למסקנה שכנראה קרה לי משהו לא נעים בכלל, והתחלתי לכתוב שטויות. מה הקשר בין כוס קפה אדומה ולכמעט ריקוד מתפרץ בימי ספירת העומר?
אז תקשיבו לסיפור:
ישבתי לצדו של ידיד ותיק שלי, שביום מן הימים גילה לחרדתו שהוא סובל ממחלת הפרקינסון.
נורא ואיום. הידיים שלו רועדות, הדיבור שלו לא כל כך רהוט כמו שהיה בעבר, והוא נזקק לעזרה ותמיכה כדי ללכת על רגליו.
הוא איש מאוד חזק, מתמודד בגבורה עצומה עם האתגר הלא פשוט. זכה והתברך באשת חיל העומדת לימינו בצורה מעוררת השתאות, ובילדים מדהימים, זרע ברך ה', שמכבדים אותו ועוזרים לו ומקיימים את מצוות כיבוד אב ואם בצורה מעוררת השתאות. הלוואי על כולנו לכבד כך את הורינו כמו שהם מכבדים את אביהם וגם את אמם.
סיפרתי לו, לחבר שלי, על מאמר שקראתי בעיתון, שבו מדווח בית החולים 'בילינסון' על ניתוח ייחודי שעשו במוחה של אשה הסובלת כבר עשרות שנים מ'רעד ראשוני' – מחלה דומה מאוד לפרקינסון בכל הקשור לרעידות הידיים.
אחרי הניתוח, האשה הזאת חזרה להיות כאחד האדם. הידיים שלה הפסיקו לרעוד וחזרו לתפקד בצורה מושלמת.
לעת עתה הניתוח מתאים לחולי 'רעד ראשוני' בלבד, הסברתי לחבר, אבל הרופאים אומרים שמדובר בפריצת דרך גדולה מאוד, ובעזרת ה' הם מקווים שבעתיד הלא רחוק, הניתוחים האלו יוכלו לשמש כטיפול מוצלח גם לחולי פרקינסון, שאחרי שנים רבות שהם סובלים מרעידות בידיים ובכל גופם, לפתע פתאום הם יוכלו לחזור ולקדמותם, וליהנות מידיים שאינן רועדות ורגליים שמסוגלות לצעוד בצורה יציבה.
הייתם צריכים לראות את פניו של החבר שלי, כשסיפרתי לו על כך.
נהרה עצומה נשפכה על פניו. הוא זרח מאושר.
הוא הודה לי בחום על הבשורה העצומה שבישרתי לו, וראיתי עליו שהוא ממש מתקשה להכיל את עוצמת הבשורה.
אם הוא היה מסוגל, אין לי ספק שהוא היה קם על רגליו ויוצא בריקוד.
לקחת את כוס הקפה שהיתה על השולחן, החזקתי אותה ביד בוטחת, בלי שום רעידות, ואמרתי לעצמי:
כמה אני צריך לשמוח, כמה אני מאושר, איזה בן מזל אני, איך הקב"ה אוהב אותי!!! הידיים שלי לא רועדות, ובכלל לא הייתי צריך לעבור ניתוח כדי לזכות לטובה העצומה הזאת.
האם לא ראוי שאצא בריקוד???
אז עכשיו ימי ספירת העומר, אבל עוד מעט, כשיגיע ל"ג בעומר אני ארקוד, ועוד איך ארקוד, גם לכבוד הילולת הרשב"י, וגם בגלל שלא נשפך לי הקפה הרותח מהכוס האדומה שעליה כתוב "אמא תמיד צודקת".