"זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה ומי שאין לו אב אינו למד תורה… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ובכל עיר ועיר" (בבא בתרא כא, א)
במילים אלו מספרת לנו הגמרא כי רבי יהושע היה זה שבעצם הקים את ה"חיידרים" הראשונים, בהם לומדים תלמידים רבים. מה היה עד אז? פשוט מאד: כל אחד חינוך ולימד את בנו.
מהפכה מעין זו חוללה, כידוע, הגברת שרה שנירר, שהבינה כי המציאות מחייבת בתי ספר לבנות. כך או כך – ברור לנו דבר אחד: הצוותות החינוכיים במוסדות הלימוד של ילדינו, מהווים שלוחים של ההורים בחינוך.
מדוע חשוב לומר זאת?
*
אני זוכר כי פעם אחת ניגש אלי אחד מנכדי וטענה מעניינת בפיו: "הרב'ה אומר כי כאשר נולד לנו אח – אנו צריכים לבוא ולומר: מזל טוב! נולד לנו חמור!"
כמובן שהתפלאתי מאד, אבל הינוקא הסביר ברהיטות: "הרב'ה הזכיר לנו את הפסוק 'עיר פרא יולד' – כל אדם נולד כשמצבו עיר פרא, ובשונה מבעלי החיים הנולדים מוכנים אל חייהם, בני האדם מלטשים, מסתתים, מתפתחים בדרך ל'צורת האדם' שלהם".
ילד המתחיל את חייו, אין לו הבנה כיצד לחנך את עצמו. משול הוא לשתיל רך הדורש הכוונה. וזהו תפקיד ההורים, להביאו לאותה שלימות שהתורה מצפה ממנו: מי שנולד עם תכונות שליליות – עליו לתקנן; גם מי שנולד עם כיוון חיובי – על הוריו מוטלת החובה החינוכית לדייק ולהשביח אותו.
בפרשתנו נאמר "ויואל משה לשבת את האיש", ובחז"ל מבואר, שמשה נשבע ליתרו שבנו יהיה עובד אלילים. ואכן, כעבור דורות אנו רואים שמשה נענש על שבועה זו: אחד מצאצאיו היה מיכה – שהעמיד פסל בביתו. רבו המפרשים בענין זה, ויש שמפרשים, שאמנם לא חשב משה להקדישו ישירות לעבודה זרה. אלא שיתרו ביקש ממנו לאפשר לילד לחפש בעצו את האמת – ועל כך התביעה: כי תפקיד ההכוונה מוטל על ההורים!
*
ומסיבה זו גופא, כה חשוב שיתוף הפעולה והקו האחיד בין ההורים לבין המוסד. המוסד החינוכי ואנשיו, הם הם שליחיהם של ההורים לתפקיד רם זה. אבוי לו לילד שגדל במציאות של נתק או סתירות. ברור כי ילד כזה – יגדל בבלבול, ח"ו.
יהודי כאוב הגיע אל הסבא קדישא מרן החפץ חיים זצוק"ל, בחרדה: בנו, לא עלינו, מתעתד לשאת גויה לאשה.
"היכן למד" התעניין החפץ חיים.
"באוניברסיטה בפטרבורג" משיב היהודי, וממשיך: "כשחזר הילד לראשונה לעת חופשה – הוא נכנס הביתה גלוי ראש, בהיתי בו בעיניים קמות, לא היו מילים בפי. אבל אז, פתחה אשתי את פיה ואמרה: וכי מה חשבת, שתשלח אותו לאוניברסיטה בפטרבורג והוא ישוב הנה כאילו חזר מוואלאז'ין??"
ואכן, בנקודה הזו, מתרחשות לעיתים תקריות כואבות.
במשך תקופה ארוכה, היה פלוני, ילד בחיידר אותו ניהלתי, נעדר רבות מספסל הלימודים. כאשר היה שב ללימודים – הוא היה מצויד בפתק בו נכתב: הילד נעדר כי היה אצל הרופא.
מהון להון בררנו את הדבר, והתברר להוותנו כי לא דובים ולא יער, לא רופא ולא חולי: פשוט מאד, האם סברה כי לילד מספיקים ארבעה ימי לימוד אין לו צורך בשישה…
בהינד עט, בהנפת יד – גזרה האם על הילד שקר והתנגדות לממסד… ובענין זה נזכור היטב: יותר ממה ששומע הילד את המילים לשנו – שומע הוא את המנגינה!
*
הבה נשער בנפשנו: מנגינת חופה ברגע, נרות בידי אמהות, קהל רוגש סביב, ובתווך – כלה צנועה. בת "בית יעקב" לתפארת. לצידה – חתן ירא שמים, בעל מידות, כזה שתורתו היא הציר המרכזי בחייו. האין הרגע הזה הוא פסגת אשרם של ההורים? כאשר הם יודעים כי ילדיהם מקימים כעת בית יהודי אמיתי, בית שהוא נדבך נצח בשרשרת הדורות?
שימו נא הרגע הזה לנגד עיניכם! בשביל המטרה העצומה הזו – מתחננים אליכם, ההורים: אנא, צעדו יד ביד עם המוסד החינוכי. שתפו עולה, אל תעמדו מנגד – כי אין כאן שני צדדים! שני הגורמים חפצים בטובתו של הילד!
לעיתים קורה מצב, שמשהו נשמע לנו תמוה. בן/בת מגיע/ה הביתה – מתלונן/ת המורה עשה/תה כך וכך… ההנהלה גערה בי…
ברור, שחשוב לשמוע את הילד כדי לתת לו תחושה טובה, אבל חלילה וחס מלומר לו מיד: "המורה לא בסדר".
זכורני, מתקופת היותי "בוחן" בחיידר, נכנס לחדר המנהל הורה שהיה ידוע כירא שמים. הוא היה בסערת רגשות בלתי רגילה וקרא: "אני מוחה! זה לא בסדר! הרב'ה שבר על הילד שלי את המקל!!"
צודק, לא? זה אכן מעשה חמור שלא יכירנו מקומו. אלא שהדברים נשמעו מתמיהים לגמרי. או אז, נטל המנהל יוזמה, ושאל את הילד, מושא הזעם: "האם אכן הרב'ה שבר עליך את המקל?"
הרים הילד את העיניים ואמר: "הרב'ה שבר את המקל על השולחן ונבהלתי נורא…"
כמה חשוב לבדוק את התמונה משני צדדיה, משום שהיא עלולה להיות מוטית לכיוון מוקצן או בלתי מדוייק. חבל לקחת ללב, להסיק מסקנות שגויות ולהכניס את ילדינו לטלטלה ולפיצול דעות.
נשתדל להגיע לשיתוף פעולה פורה עם הצוותים החינוכיים ונזכה בס"ד לשנים ארוכות של נחת יהודית, אושר ודורות מבורכים.
(מוסף שבת קודש – יתד נאמן, שמות תשפ"ב)