כדאי לכם לשמוע את המעשה הבא:
בצעירותי למדתי בישיבת פוניבז' הקטנה. אחד ממגידי השיעורים שלנו היה הגאון הצדיק רבי שמחה קסלר זצ"ל [שבאחרית ימיו שימש כרב העיר קרית ספר]. הוא היה אדם חשוב מאד, היתה לו הסברה נפלאה כזו, שכל אחד יכול היה להבין את השיעור.
המשגיח של הישיבה היה רבי שרגא גרוסברד זצ"ל, תלמיד של רבי שמעון שקופ. בהמשך הוא התמנה להיות מנכ"ל החינוך העצמאי, אבל קודם לכן היה משגיח לעילא ולעילא!
פעם חלה רבי שמחה זצ"ל והוצרך לעבור ניתוח. אנו, התלמידים, באנו לבקרו בבית החולים "אסותא" בתל אביב. עברו כמה שבועות מהניתוח, והמשגיח מסר לנו שמוע'ס, שיחה, ובה סיפר לנו כך: "כולם בוודאי יודעים שאחד הר"מים, רבי שמחה, היה חולה ועבר ניתוח. ובכן, שלושה שבועות אחרי הניתוח בא ר' שמחה לביקורת אצל הפרופסור המנתח ושאל אותו: 'אני כבר יכול לומר שיעור בישיבה?'
"כן" – אמר הפרופסור – "נו פרובלם, אין בעיות, למה לא?"
אבל ר' שמחה לא היה רגוע, הוא הרגיש בעצמו, שאינו מסוגל עדיין לומר שיעור, קשה לו מאד, על כן שאל פעם נוספת: "בטוח?"
"ודאי" – ענה הפרופסור – "אין שאלה בכלל, הלא חלפו כבר שלושה שבועות מהניתוח".
ר' שמחה בא הביתה. הוא פחד לומר את השיעור, הרגיש שזה ממש לא שייך, החליט: אני לא אבוא לישיבה לומר שיעור, כי אז, באמצע השיעור אאלץ להפסיק כי אראה שאיני יכול להמשיך, מה יעשו? יחפשו מגיד שיעור אחר באמצע? אמר – אעשה קודם נסיון בבית.
קרא לכמה תלמידים והתחיל לומר להם שיעור. לא עוברות חמש דקות והוא מרגיש שהוא נקרע לשניים, לא שייך שימשיך. סגר את הגמרא, ואמר לבחורים: "לכו לישיבה, אני לא יכול, אני פשוט נחתך לשנים!"
"ואני שואל אתכם", פנה אלינו רבי שרגא גרוסברד זצ"ל בשיחתו, "מי טעה פה? הלא הפרופסור הוא בעל ניסיון, והוא אמר שרבי שמחה קסלר כבר יכול לומר שיעור שלושה שבועות אחרי הניתוח. ורבי שמחה עצמו סבר שאינו יכול, וכך באמת התברר – אז מי מביניהם טעה?"
"הבה נתבונן", המשיך המשגיח, "הרב ודאי לא טעה, הרי הוא עשה נסיון, והוכח בבירור שאינו יכול. אז מה, הפרופסור טעה? לא מסתבר. לפרופסור יש נסיון רב ופרקטיקה, הוא עשה הרבה ניתוחים, וחולים רבים עברו אצלו, אם הוא אמר שהרב יכול להגיד שיעור – כנראה שלא טעה באבחנתו.
אם הרב לא טעה והפרופסור לא טעה, היכן כאן הטעות?
[אתם בודאי מכירים את הסיפור: שנים באו לרב לדין תורה. אחד אמר – "הוא עשה לי כך וכך ומגיע שישלם לי". אומר הרב: "אתה צודק". בעל הדין השני אומר – "אבל הוא לקח לי, ואדרבה, לא אני חייב לו אלא הוא חייב לי"… אומר הרב: "גם אתה צודק". הרבנית שמעה זאת ושאלה את הרב: "כיצד יתכן שגם הראשון צודק וגם השני צודק?" אמר לה הרב: "גם את צודקת"…]
נו, אז מי צודק ומי טועה?
"התשובה פשוטה מאוד" – אמר המשגיח. "לא הרב טועה ולא הפרופסור טועה. השאלה היא מה נקרא "שיעור" אצל הפרופסור. הוא למד באוניברסיטה, שם הוא שמע שיעורים מהמרצה, מהפרופסור, שישב ולימד עם "פייפ" [מקטרת] גדול. המרצה אומר משפט אחד בשקט מילה במילה, לאט לאט [אפשר ללכת ארבע אמות באמצע], מסיים את המשפט, עושה הפסקה קצרה ובינתיים כל הסטודנטים כותבים. אחרי זה עוד משפט בנחת, בשקט, בקושי שומעים אותו, חלילה שלא יתאמץ… זה נקרא שיעור אצל הפרופסור. שיעור אחר הוא לא מכיר. ואכן, שיעור כזה באמת אפשר לומר גם שבוע אחרי ניתוח…"
הייתי רוצה שהפרופסור הזה יבוא ויראה כיצד ר' שמחה קסלר אומר שיעור, ונראה האם גם אז עדיין היה אוחז בדעתו שמותר לו לומר שיעור.
הוא לא יודע מהו לימוד התורה. התורה הקדושה אינה סתם חכמה כשאר החכמות. שאר החכמות הן ידע בלבד. ידע אפשר להעביר גם בנחת וברוגע, משפט אחרי משפט. התורה הקדושה היא "כל עצמותי תאמרנה", אש! תלמידי חכמים כל גופם אש, אם יש קושיה – זו קושיה!"
הילדים של ר' שמחה, סיפרו דבר מבהיל: אחרי כל שיעור, כשבא הביתה, היה חייב להחליף את כל הבגדים העליונים שלו. הם היו פשוט רטובים מזיעה ולא היה שייך ללבוש אותם. כה גדול היה המאמץ שלו במסירת השיעור. כך לומדים ומלמדים תורה.
(מתוך 'יחי ראובן' – יתרו)