כולם יודעים שאסור לגנוב, ויודעים שזאת עבירה חמורה, אבל לא הכל יודעים מה היא גזלה ועד היכן מגעת. יש שחושב, שאם הוא לא מטפס על סולם באמצע הלילה ומנסה להיכנס לביתו של יהודי אינו נחשב גנב. ועד שהוא לא מחטט בכיס של השני וסוחב ממנו את השעון אינו נקרא גנב.
הגמרא אומרת: "שואל שלא מדעת גזלן הוי". גזלן?! מה הוא עשה בסך הכל? השתמש בחפץ של השני ללא רשות. אבל כן, הוא גזלן! עוד נאמר: "לווה רשע ולא ישלם". ראובן שואל את שמעון: "האם יש לך להלוות לי כמה שקלים?" והלה עונה שכן ומלווה לו. לקח ממנו ושכח. לא בכוונה. חז"ל מכנים אותו "רשע". יום הכפורים לא מכפר, לא תשובה, לא מיתה. יש לו צורך לבוא שוב בגלגול ולהחזיר את השקלים שגזל.
גזל, גנבה – שייכים בכל חלקי החיים. נביא להלן סיפורים כמה נזהרו גדו"י בכשרות הממון (חלק מהסיפורים הם מ'אוצר הסיפורים למחנכים').
מסופר על הסטייפלר, שלביתו הגיע תלמיד חכם לבקש ברכה. בצאתו שכח קופסת גפרורים. הסטייפלר רץ אחריו כדי לקרוא לו, אך לא הצליח להשיגו, אבל זכר את מראה פניו. קופסת הגפרורים היתה מונחת בחדר במשך תקופה ארוכה. והנה הגיע היום ואותו אדם בפתח. מי שלא ראה את שמחתו העצומה של הסטייפלר בעת שהתרומם ממקום מושבו כדי להשיב את קופסת הגפרורים לבעליה, לא ראה שמחה של מצווה…
מסופר על רבי מרדכי פורגמנסקי שבמשך הזמן שהיה בגטו קובנה לא ישב על כיסא. בגלל שכאשר צופפו את כל היהודים בגטו הצר הביאו רבים כיסאות מביתם. ולפעמים החליפו דירות או נלקחו להשמדה והכיסאות נשארו מיותמים, ומי יודע האם הבעלים או היורשים מרשים.
רבי אליהו לופיאן הלך פעם לקידוש של בר מצוה אחרי התפילה, ונשאר שם עד סוף הקידוש. לא הבינו מה הוא יושב שם כ"כ הרבה זמן. לבסוף כשכולם הלכו, ביקש שאמו של ילד הבר מצוה תבוא, שרוצה לברכה. אמר לה: "אני צריך לבקש מכם מחילה, כי בשעה שעשיתי קידוש ידי רעדה, ונשפך היין על המפה, ובהזדמנות זו אני מבקש מחילה בשם כל האורחים, הרי המפה הייתה נקיה ומסודרת כשבאנו לקידוש, ואח"כ כל אחד לקח המאכלים וטינף את המפה ללא צורך, שהרי לא היו צריכים אלא לקחת המאכל ולא ללכלך המפה, ובהזדמנות זו שאתם מוחלים לי, תמחלו לכל המשתתפים".
פעם יהודי נכנס לחפץ חיים זצ"ל ובקש ממנו המלצה. החפץ חיים הסכים לתת לו, אבל כדי לכתוב צריך נייר, ולא היה לו בבית המדרש נייר. על השולחן היה מונח דף, לקח היהודי והביא לחפץ חיים. החפץ חיים שאל: "של מי זה?" ענה האיש: "לא יודע, נראה שהנייר הפקר". קם החפץ חיים והחל מתעניין אצל הראשון שישב שם – האם זה שלך… וכך הלך מאחד לשני.
האיש איבד כבר את סבלנותו ואמר: "מה זה בסך הכל, שווה פרוטה, האם צריך לעשות מזה עסק?"
השיב לו החפץ חיים: "הנייר הזה אכן לא שווה יותר מפרוטה, אבל אם אקח אותו אהיה גזלן, אעבור על לא תגזול, ומהחטא הזה יכול להיברא מלאך משחית שבכוחו לשרוף את כל ורשה".
מסופר על ה'אמרי חיים' מויזניץ שפעם מסר שיחה לבחורי ישיבת ויזניץ בענייני קידוש ה' שמוטל על כל בחור ישיבה לעשות כשיוצא לרחובה של עיר, ובאמצע השיחה פרץ בבכי של התרגשות ואמר: "אני בוכה מרוב שמחה, כי שמעתי שמישהו מאיתנו זכה לקדש שם שמים. היה זה אחד הבחורים שעשה קנייה בבית מרקחת בתל אביב והוא קיבל עודף יותר ממה שמגיע לו, והוא חזר לבית המרקחת להחזיר את העודף לאחר כשעה ארוכה. הרוקח התפעל מאוד מהחינוך שקיבל הבחור ושאל אותו היכן הוא לומד, והבחור אמר שלומד בויזניץ והרוקח פרסם את המעשה בעיתונות והדבר גרם לקידוש ה' גדול.
סיפורים רבים התפרסמו על הרבי ה'אמרי חיים' מויזניץ כמה היה זהיר בממונו שיהיה בתכלית הכשרות, וכשהיה מקבל שירות מאיזה אדם לא היה נרגע עד שהלה היה מקבל את שכרו המלא והמושלם. פעם ניגש אליו עני וביקש כסף לצדקה ולא היתה עליו פרוטה, רצה הרבי לזכות במצוות צדקה וביקש מאחד מהסובבים אותו שילווה לו סכום קטן של כסף, והלה עשה כך והרבי ביקש בתחנונים שיזכיר לו למחרת שהלווה לו. המלווה כמובן לא חלם להזכיר, היתה זו בשבילו זכות גדולה על שזכה לשמח את הרבי, אך למחרת הרבי הגיע לאותו בימ"ד כשהוא עובר אחד אחד ומחפש מי הוא זה שהלווה לו את הכסף, וכשהתברר לו מי זה, אמר לו: מה אתה רוצה, שאשוב מהעולם העליון בשביל כזה סכום…
מסופר על החפץ חיים שלאחר נישואיו היתה לו מכולת קטנה, ופעם אחת הגיעה אליו גויה אחת וקנתה ממנו דג מלוח, שילמה הלכה ושכחה לקחת את הדג. החפץ חיים, לא ידע מי היא. הוא מיד רדף אחריה ובירר להיכן הלכה, ולבסוף התברר שהלכה לשכונה אחרת ששם גרה, אך הוא לא ידע מי היא. אז הוא לקח את שארית פרוטותיו, קנה דג מלוח וחילק לכל השכונה, וזה למרות שהיא היתה גויה, כיוון שלא רצה להשתמש בכסף לא כשר.
(הרה"ג ר' שלמה קולדצקי שליט"א, הובא בגיליון דרישה וחקירה)