"לישועתך קיויתי ד'" (מט יח)
כל אדם מישראל יודע, שהמושג 'יאוש' לא קיים כלל. גם במצבים הקשים ביותר, הוא יניח את כובד צרותיו על הריבונו של עולם, ויבקש מאתו ישועה ורחמים, ואף אם נראה שהצרה קרובה לבוא, ועל פי דרך הטבע אין סיכוי להרפא, ימשיך היהודי להתפלל ולשטוח תחינה ובקשה לפני בוראו.
הבה ונשמע סיפור ששמעתי מכלי ראשון, וממנו אפשר לראות בברור עד היכן מגיע כוחה של תפילה, גם כאשר כלו, לכאורה, כל הקיצין.
מעשה זה היה בפיו של אחד מראשי החינוך העצמאי, שסיפרו בכנס מנהלים בו השתתפו מאות אנשי חינוך מכל הארץ, והועבר אלינו על ידי הרב יהודה שיש, איש חינוך ותיק ומנהלו של אחד מבתי הספר הגדולים של החינוך העצמאי.
המוסדות העירוניים בעיר גדולה בדרום הארץ, התכוננו לקבל את פניו של אחד האישים החילוניים הבכירים ביותר, שהודיע על רצונו לבקר בעיר. ראש העיריה דרש גם מהנהלת בית הספר של החינוך העצמאי, לשתף את התלמידים החרדים בטקס קבלת הפנים שיערך לאישיות ההיא. דרישתו של ראש העיריה הגיעה, למרות שהיחסים בינו לבין הנהלת בית הספר לא היו משופרים ביותר (מה שכמעט והביא לסגירתו של המוסד החינוכי), אבל הפעם – ברצותו להשיג תקציבים גדולים ממשרדי הממשלה – ביקש האיש להפגין את ה'אחדות' השוררת בעיר בין כל החוגים והעדות.
הנהלת בית הספר של החינוך העצמאי בעיר נכנסה לבעיה גדולה, שכן אותה אישיות חילונית בכירה לא נמנתה על אוהבי הדת הגדולים, אם להתבטא בעדינות, והמחנכים חששו מאד מההשפעה השלילית שתהיה לכך על התלמידים.
הם שטחו את הבעיה בפני הנהלת החינוך העצמאי בירושלים, ואחד מראשיה עלה ובא לביתו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל כדי להיוועץ עמו בעניין. ראש הישיבה שמע את השאלה, הרהר בה ארוכות, ולבסוף הכריע שרק תלמידי הכיתות הגבוהות ישתתפו בטקס. גם כאשר הוסיף השואל ואמר, שכיון שיחסיו של ראש העיריה עם ההנהלה המקומית של בית הספר אינם טובים, קיים חשש רציני שהעדרם של תלמידי הכיתות הנמוכות – ידרדר עוד יותר את היחסים, והדבר יהיה לרעת בית הספר, היה מרן זצ"ל נחוש בדעתו ולא התיר את השתתפותם של התלמידים הקטנים.
למחרת בשעת בוקר מוקדמת (והיה זה באותו יום שבו היה אמור להיערך הביקור), מצלצל הטלפון בביתו של איש ההנהלה של החינוך העצמאי. על הקו היה מרן ראש הישיבה זצ"ל, שסיפר שבשל השאלה שהוצגה בפניו לא הצליח להירדם כל הלילה, והודיע שלאחר שהתלבט בעניין במשך שעות ארוכות, הוא חוזר בו מההחלטה הקודמת, ואוסר על כל התלמידים, גדולים כקטנים להשתתף בטקס.
כל הניסיונות לשכנע את מרן הגרא"מ שך שאי השתתפות בטקס, ועוד בתקופה שכזו בה היחסים עם העיריה אינם תקינים – תביא כמעט בהכרח לסגירתו של בית הספר, לא התקבלו באוזניו של ראש הישיבה, שהסביר לאיש שיחו שהדבר היחיד העומד מול עיניו, הוא ההשפעה העלולה להיות על התלמידים כתוצאה מנתינת כבוד לאישיות שלילית, ואם נגזר מלעילא על בית הספר שייסגר – לא אנחנו מצווים למנוע זאת.
איש ההנהלה הודיע על ההחלטה למנהל בית הספר בדרום הארץ, שהביע גם הוא את חששותיו ממה שעלול להתרחש, אבל הכל קיבלו, כמובן, את גזירתו של מרן הגרא"מ שך ולא ערערו עליה.
בבוקר שלאחר הביקור, מתקשר מנהל בית הספר לביתו של איש ההנהלה הארצית של החינוך העצמאי. האחרון, שכבר היה מוכן לכל בשורה לא טובה שתגיע מן העיר ההיא, הופתע לשמוע מבעד לשפופרת את קולו המחוייך של המנהל. "אני רוצה לבשר לך על נס גדול שהיה פה אצלנו, ממש בבחינת הלא יאמן", אמר המנהל, וסיפר כדלהלן:
"אנחנו כמובן, צייתנו להוראתו של מרן ראש הישיבה, ובעת הביקור השארנו את כל התלמידים בבניין בית הספר. והנה, מיד בתום הביקור, מתקבל טלפון במזכירות בית הספר, על הקו היה ראש העיריה. בעוד שאני מתכונן לגרוע מכל, ומכין את אוזני להודעה רשמית על הפסקת התמיכה וכו', נשמע קולו של ראש העיריה כשהוא מבקש… סליחה, ומתנצל על שלא הזמין את התלמידים שלנו לטקס…
"בתחילה", מוסיף המנהל ומספר, "לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר. חשבתי שבשל הביקור של האישיות הבכירה, האיש פשוט יצא מדעתו… אחרת, כיצד אפשר להבין שהוא מתנצל על כך שלא הזמין אותנו? הרי האיש דיבר אתנו בנושא זה לא פעם ולא פעמיים, והזהיר אותנו חזור-והזהר, שאם לא נביא את התלמידים מצבנו יהיה בכי-רע… ועכשיו הוא אומר של הזמין כלל…
"אבל, ראש העיריה הביע שוב ושוב את התנצלותו, והבטיח ש… בפעם הבאה ידאג לעדכן אותנו זמן רב מוקדם על כל ביקור שייערך בעירנו".
מנהל בית הספר הביע את התפעלותם של כל אלה שהיו שותפים לעניין, מהנס הגלוי שהתרחש להם, וזאת כמובן בשל הציות המוחלט להוראתו של גדול-הדור.
גם איש ההנהלה של החינוך העצמאי היה מופתע עד מאד למשמע הדברים, ועלה בלב נרגש אל מרן ראש הישיבה זצ"ל, כדי לבשר לו את הבשורה הטובה, והנה, בהיכנסו לחדרו של הגרא"מ שך הוא מוצא את ראש הישיבה אוחז בספר תהילים, וכל כולו שקוע בתפילה.
תדהמה גדולה אחזה בו, באיש החינוך העצמאי, למשמע תגובתו של מרן זצ"ל על בשורת הנס שהגיעה מהעיר הדרומית. "אני רוצה לומר לך שאין זה נס כלל", אמר רבן של כל בני הגולה. "וכי מה אתה חושב שעשיתי במשך כל השעות הללו, מהרגע שהודעתי לך על דבר האיסור עד לרגע שבו נכנסת אלי עתה? – ישבתי ואמרתי תהלים! התפללתי לבורא-העולם שלא יארע מכשול ודבר תקלה בעיר ההיא, ושכל העניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, לטובת בית הספר.
"ואם כך", הוסיף מרן זצ"ל, "מדוע הנך מבטא ואומר שהיה זה נס גדול?! אם אדם מתפלל ושוטח את בקשתו לפני ריבון העולמים, והוא עושה זאת בלב טהור ובנפש חפצה, ומתוך אמונה תמימה שרק הוא יכול להושיע ולסייע בעדנו, הרי שאותו ראש-עיריה, שהודיע על הביקור להנהלת בית הספר, ודרש מהם להביא את התלמידים, מתנצל עתה בפניהם על ששכח להודיע"…
(הגדה של פסח 'חשוקי חמד')