הסיפור ארע בירושלים של אז, כשהיו בה גדולים וצדיקים, גאונים עצומים בכל תחומי התורה, וכמו כן היו בה בעלי מלאכה סנדלרים חייטים וכו'. בשמחת תורה, זמן ששמחים בו לכבוד התורה, קמו גדולי ירושלים תלמידי חכמים מובהקים, ורקדו בכל עוז בקדושה ובהתלהבות לכבוד התורה, ואילו הבעלי מלאכה ישבו מן הצד והביטו ברגשי קודש בגדולי ירושלים.
אחד מגדולי ירושלים של אז, התבונן ברגשי נחיתותם של בעלי המלאכה, ובפרט בכך שנמנעו מלהעיז לקום ולרקוד עם גדולי ירושלים מחמת הבושה, קם אותו גדול הפסיק את הריקודים, ודרש: "ביום שמחת תורה מכתירים אנו ב' חתנים, חתן תורה וחתן בראשית. מילא, מבינים אנו לשם מה חתן תורה – על זכות סיום התורה. אולם חתן בראשית לשם מה? והלא עוד לא התחלנו את התורה, ולשם מה מכתירים 'חתן בראשית?
"אלא, לומר לנו: ביום זה של שמחת התורה, יש לשמוח בה לא רק אלה ששקדו על התורה כל השנה כולה ויגעו בה, אלא אף אלה שהם בעלי מלאכה, ולא עסקו בתורה במשך השנה שעברה, אולם מקבלים עליהם בס"ד להתחיל מבראשית לקראת השנה החדשה ולקבוע עתים לתורה.
"ובכן", אמר אותו גדול, "אתם בעלי מלאכה היושבים מן הצד בהערכה ובכבוד על גדולי התורה, מוכן הנני לקבוע עמכם בשנה זו שיעורי תורה קבועים להתחלה חדשה, האם מוכנים אתם לכך?"
וכמובן שענו כל הבעלי מלאכה בהסכמה גמורה על הצעתו, ותיכף לאחר הסכמתם הקימם הרב למעגל הריקוד, ואמר: "ראויים אתם כחתני בראשית לרקוד עם חתני התורה", ורקדו כולם ביחד בשמחה לאין קץ.
(קונטרס זמן שמחתנו, מתוך שיחת הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א)