ברצוני לספר לכם כעת מעשה נפלא ששמעתי אודות האדמו"ר הגאון הקדוש רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל מצאנז-קלויזנבורג. אותו סיפר לי יהודי חסידי יקר כפי ששמע בעצמו מכלי ראשון, מפי נהגו של האדמו"ר. כידוע, האדמו"ר, קיים בעצמו – בכוחות על אנושיים ממש – 'התנערי מעפר קומי', ולאחר שנות הזעם הקים מחדש משפחה עניפה – זרע ברך השם, ואת עיקר פעילותו ריכז בשנים ההן בהקמה מחדש של עולם הישיבות שחרב.
בשנים שלאחר המלחמה הסתובב ברחבי תבל, והקים כמה וכמה ישיבות, שנקראו 'שארית הפליטה' כשדבר לא עומד בדרכו. בכל מקום בו נמצאו חמישה עשר בחורים שחפצו ללמוד, דאג האדמו"ר להקים ישיבה עבורם, ולהעמיד בראשם תלמיד חכם שירביץ בהם תורה. נטל על עצמו בלי לחשוב פעמיים את כל העול הכספי, והמשיך לבקר ולהתעניין בישיבה כדי לעמוד על התפתחותה. בדרך זו הוקמו ישיבות רבות במחנות העקורים באירופה. אך גם כשהגיע ליבשת אמריקה הוא לא נח ושקט, ודאג להקים גם ביבשת גשמית זו שתי ישיבות, בניו יורק ובקנדה.
בכל מסעותיו של האדמו"ר בארצות הברית אל נדיבי עם וכדומה, היה מסיע אותו ברכבו אחד מנאמניו, בחור חסידי חם, יקר המידות. יום אחד, בהיותם בניו יורק, פנה אליו האדמו"ר וביקשו שיסיע אותו כעת לישיבה בקנדה. הבחור הופתע, כי המרחק לשם ברכב היה גדול מאד – למעלה משתים עשרה שעות נסיעה, והוא גם מעולם לא היה בישיבה בקנדה. "אני אצליח אולי להגיע לעיר", אמר לאדמו"ר בהתנצלות, "אבל אני לא מכיר את המקום, וקנדה היא מדינה גדולה. נגיע לשם בשעת לילה מאוחרת, ולא נדע איך מגיעים לישיבה".
השיב לו הרבי: "אף על פי כן ניסע, ואני סמוך ובטוח בקדוש ברוך הוא שיעזרנו למצוא את מיקומה של הישיבה". הם יצאו לדרך הארוכה, ולאחר שעות רבות התקרבו סוף סוף אל האיזור. כשהגיעו לעיר, הביט הנהג כה וכה וחיפש מישהו שיוכל לכוון אותם ליעדם. אולם היה זה חסר סיכוי – השעה היתה מאוחרת מאד, ובחוץ שרר קור עז.
"אתה רואה מישהו?", שאל הרבי, והנהג ענה בשלילה. "תסתכל היטב", ביקש הרבי, והנהג אימץ את עיניו ואמר: "אני רואה משהו, אבל זה לא נראה לי יעזור – מישהו משונה שמסתובב בכפור הזה כשהוא לבוש רק בלבוש דק בלי שרוולים".
"סע לעברו", הורה הרבי. הנהג עשה כדבריו, אך שאל: "היצור הזה הרי ודאי לא דובר אידיש, וכיצד נשוחח איתו? הרי אנחנו לא שולטים טוב באנגלית". האדמו"ר השיב שוב: "השם יעזור".
הרכב נעצר סמוך לאותו אדם מוזר, ולתדהמת הנהג פתח הרבי את חלון הרכב ופנה אליו באידיש: "כיצד אנחנו מגיעים לישיבת 'שארית הפליטה'?", וכאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם, פתח הגוי את פיו ובאידיש רהוטה הסביר להם כיצד לנסוע – "תסעו בצומת ההיא ימינה, ואחר כך שמאלה ואז כך וכך ושם תראו את הישיבה".
הנהג כמעט התעלף, והיה בטוח כי 'גוי' משונה זה אולי הוא בעצם אליהו הנביא בתחפושת… כשבת שחוק על פניו סגר הרבי את החלון והורה לנהג לנסוע על פי ההוראות שקיבלו. הנהג כבר החל ללחוץ על דוושת הגז, אך אותו אדם משונה שב על עקבותיו ונקש על החלון.
"כיצד הרבי יודע שאני יהודי?", שאל הגוי את האדמו"ר, והנהג הוכה שוב בהלם. הסיטואציה היתה מוזרה מאין כמותה.
הרבי לא התבלבל והשיב לו: "מי מטורף ללכת בלילה קפוא עם לבוש דק כזה בלי שרוולים? רק יהודי לא מיוצב יכול לעשות זאת". האדם המשונה והרבי צחקו יחדיו, ונפרדו לשלום. הנהג העיף מבט אחרון לעבר האיש המוזר, כשאינו מבין מה בעצם קרה כאן.
הסיפור לא תם בזאת. כעשור לאחר מכן עלה האדמו"ר לארץ ישראל, והקים את קריית צאנז המפוארת בנתניה, שכוללת מוסדות חינוך מפוארים וקהילה תוססת. בערך בשנת תשל"ז נערך במוצאי שבת בבורו פארק 'דינר' מפואר לטובת המוסדות, וברחבי השכונה נתלו מודעות בהן נכתב כי במרכזו של הערב ישא נאום מיוחד אורח הכבוד, רב מפורסם פלוני.
הגיעה העת, ה'דינר' התחיל, והרב אורח הכבוד לא נראה עדיין. הרבי חשש כי התרומות יכולות להינזק אם הערב לא יתנהל כמתוכנן, וביקש ממלווהו, אותו נהג, לשאת דברי פתיחה ובינתיים יבררו עסקני החסידות מדוע בושש אותו רב מלבוא. הנהג עלה לבמה, והחל מגולל בפני הנוכחים את מסכת חייו המופלאה והמיוסרת של הרבי, כיצד במסירות נפש הקים את עצמו מעפר, ואף בנה מוסדות וישיבות לתפארה.
עודו מתאר את הדברים באריכות רבה כדי לעכב את הזמן, אמר לשומעים המרותקים כי הוא נזכר באפיזודה מעניינת שהתרחשה עימו לפני שנים, וסיפר את המעשה על הנסיעה ההיא לקנדה ועל אותו יהודי מוזר שעזר להם בדרכם. הקהל כולו חייך ואף צחק בקול למשמע המעשה המשונה, אך אז קם אחד מן המשתתפים בדינר, חסיד חבוש בשטריימל גדול, והכריז לתדהמת הכל: "אני הוא אותו המשוגע!".
הלם אחז בקהל, ואף הרבי עצמו נראה נדהם. היהודי פילס את דרכו אל הבמה, נטל את המיקרופון וסיפר את כל השתלשלות העניינים: "עברתי את השואה עם מסכת ייסורים קשה מאד. איבדתי את כל המשפחה, סבלתי נוראות וחיי לא היו חיים. לדאבוני, לאחר השואה, נתערערה אמונתי בעקבות כל המאורעות. החלטתי שאני עוזב את הכל וברחתי מפולין לקנדה, בתקווה ששם אף אחד לא יכיר אותי. כשהגעתי היום לקנדה, הורדתי את כל סממני היהדות, כשאני מתכנן לפרוק לחלוטין כל עול.
"כל זה אירע באותו היום בו הרבי פגש אותי. היה זה היום הראשון להיותי 'גוי' רחמנא ליצלן, כשעדיין לא הספקתי לעשות שום עבירה, אלא רק הסרתי את סימני היהדות. באותו היום שיצאתי לראשונה לרחובה של עיר במראה של גוי, פוגש אותי האדמו"ר ושואל אותי באידיש – היכן הישיבה?
"חשתי מיד כיצד הקדוש ברוך הוא אומר לי: 'ממני לא בורחים! אתה תרחיק עד לקנדה, ושם יפגוש אותך הרבי מקלויזנבורג!…'. מול עיני ריצדו מילותיו של דוד המלך בתהילים (קלט, ח): 'אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ', והן טלטלו את רוחי.
"החלטתי לשוב בתשובה שלימה, כשבסך הכל הייתי פחות מיום אחד בלבוש נוכרי. נוכחתי לאט לאט כי הקדוש ברוך הוא מסייע לי להתאושש ולהתרפא מנזקי הנפש הנוראים, והתחלתי לראות את חיוכה של השמש בכל בוקר.
"ברוך השם נעמדתי על הרגליים, והקמתי בסייעתא דשמיא בית נאמן בישראל, וכיום רואים אתם כיצד אני עומד בפניכם!"…
(מתוך אוצרותיהם אמלא, מסעי)