הרב משה מיכאל צורן
לעמוד עם ר' שי חמו, החקלאי מ'מבקיעים', ליד עצי האבוקדו שנשרפו – 24 שעות לפני הפסקת האש – במטע הגדול שלו, כתוצאה מנפילה ישירה של טיל על המטע, ולשמוע את גיבור-הכוח הזה מבטיח לא להישבר אלא לעמוד איתן בכל הנסיונות שיעמדו בפניו לקראת השמיטה – זה כמו לדבר סניגוריה על העם היהודי כולו. למרות הקשיים, מתכונן גיבור-הכוח מ'מבקיעים' לשמור שמיטה, ומצהיר: "אם לא אצליח לבצע את כל המשימות לפני השמיטה, אפקיר את השטח". במבצע 'שומר החומות' ניסו לשמור על החומות, וב'מבקיעים' פורצים את חומת הנסיונות, בכל הכוח של גיבורי הכוח
***
נתחיל מ'הסיפור הקטן', ונעבור אל זה הגדול יותר, אם כי בכלל לא בטוח שהיחס בין קטן לגדול, נכון במקרה דנן…
באחד מימי המבצע הצבאי האחרון בעזה, ובאחד המטחים הגדולים שנורו לעבר אשקלון, חָדַר טיל לתוך כיתה באחד המוסדות הדתיים בעיר. כיון שהתלמידים היו באותה שעה בביתם, בשל המצב, והטיל גרם 'רק' לנזקים, גם אם החבלה היתה חמורה במיוחד – אף אחד לא שמע על כך. כלי התקשורת, כמובן, לא ראו צורך לדווח על טיל שחדר לתוך כיתה ריקה, והותיר את הכיתה כולה הרוסה ומנופצת מן הקצה אל הקצה.
אבל כשהגיעה השמועה על חדירת הטיל לכיתה, לביתו של ר' שי חמו במושב 'מבקיעים' ב'עוטף עזה', נתקף החקלאי שומר-השמיטה בחרדה נוראה. הבן היה אמנם בבית, אבל את התפילין המהודרים שלו הוא השאיר אתמול בכיתה, ושכח להביאם עימו. באותו בוקר הוא הניח את התפילין של אביו, והתכונן לעשות גיחה לבית הספר ולקחת את התפילין.
ואז שמעו במשפחת חמו שמהכיתה לא נותר מאומה. האב, שההגדרה 'גיבורי כוח' נאמרה עליו, בשל מסירותו הבלתי-תיאמן לשמירת השמיטה, נחרד הפעם אל ליבו, בזכרו כמה מאמצים וכמה כספים השקיע עד שהשיג את התפילין הללו לבנו. "בחרתי את סופר הסת"ם הטוב ביותר, ולא חסכתי במאומה על-מנת להשיג לו את התפילין המהודרים ביותר", הוא אומר לנו השבוע, בתארו את הצער והיגון שאפפו אותו, כשהבין שהתפילין נשרפו יחד עם כל הציוד שהיה בכיתה.
בין אזעקה לאזעקה נוסעים האב והבן לאשקלון, ושניהם מלאי-חרדה לבדוק מה עלה בגורל התפילין. והנה הם מגיעים למוסד הדתי, וכבר מרחוק רואים את ההרס הרב שנגרם לכיתה. משנכנסו לשם, הם נתקלים בכיתה מנופצת לגמרי-לגמרי, באינספור של שברים ושברי-שברים של זכוכיות ומתכות, ו…בשייריו של הטיל שנחת כאן היישר מעזה. הבן סופק את כפיו, פורץ בבכי, ואומר לאביו ר' שי: "הנה תראה, כל זוגות התפילין שהיו בארון נשרפו לגמרי, רח"ל, ומהארון עצמו לא נותר כלום". גם ר' שי, בן עדות המזרח, יודע לומר לנו השבוע את המלים האידישאיות 'גורניטש מיט גורניטש'. הם כבר היו בטוחים שאין שום סיכוי בעולם למצוא את התפילין המהודרים.
לפתע יוצאת צווחה מפיו של הבן, לביא-מנחם שמו, שנזכר שביום האתמול לא הניח את התפילין שלו בארון הקבוע, אלא במתקן מיוחד מתחת לכסא בו ישב בכיתה. כדי להגיע למקום הישיבה של הבן, הם מתחילים לפַנות את ההריסות ואת הפיח והאבק הנורא, ובכלל זה גם את שיירי המתכת של הטיל שעדיין נותרו במקום. התקווה והסיכוי שאולי-אולי יזדקר לעיניהם השם 'לביא-מנחם', שהיה רקום על תיק התפילין האפרפר, שאפו לאפס.
הם מחפשים ומחפשים, סנטימטר אחר סנטימטר, עד שמגיעים לקצה הכיתה, או יותר נכון: מה שהיה פעם כיתה, שם ישב הבן.
גם שם הם נאלצים לדַדּוֹת בין שברי מתכות וזכוכיות, הופכים כל אבן וכל שֶׁבֶר, ולפתע, ממש בהיסח הדעת, שניהם קופאים על מקומם. תיק התפילין והטלית נחשף בפניהם, ואפילו האותיות הרקומות 'לביא-מנחם' כמעט ונותרו שלמות… הם פותחים את התיק, ושיניהם נוקשות זו לזו בראותם שהבתים של-יד ושל-ראש נשארו שלמים, ללא כל פגם, למרות ההדף האדיר שנוצר כתוצא מנפילת הטיל.
"לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה וצהלה, ומגודל ההתרגשות רצינו לפתוח בריקוד נלהב, ורק ברגע האחרון חדלנו מכך בשל שברי הזכוכיות שמנעו זאת מאתנו", מספר ר' שי בקול רועד, ומחבק באהבה את התפילין ששרדו בנסי-נסים את הטיל. זה היה זוג התפילין היחיד שנותר שלם מכל העשרות שהיו בכיתה בעת הנפילה.
קולו של האב נסדק ונרעד עוד יותר, כשנזכר מה עבר עליו לפני זמן לא רב, בדרך לשמירת השמיטה, ומֵבִין שיתכן שהנס הגדול התרחש כתוצאה מ'הסיפור הגדול', היא מסירות הנפש שגילה למצוות השמיטה בשנים הקודמות, והרבה יותר מכך – לקראת השמיטה הבאה עלינו לטובה. שי חמו חוזר למושב, עם התפילין של הבן בידו, מאושר מאין כמוהו. אבל אם חשב שהמערכה הפרטית שלו הסתיימה במה שהתרחש בכיתה באשקלון, הגיע ה'בום' האיום שנשמע בלילה הבא, והמחיש את הניסיון השמיימי… והוא-הוא 'הסיפור הגדול'…
הפסיקו לספור את הטילים…
"למרות שבכל מבצע צבאי נופלים כאן טילים רבים, ב'שומר החומות' זו היתה קטסטרופה," אומר לנו ר' שי, בסיור שעשינו בחוצות הישוב, השבוע. איש כבר לא מנה את מספר הטילים שנפלו ב'מבקיעים'. ובכל זאת, ה'בום' האדיר שנשמע במושב 24 שעות לפני הפסקת האש, היה עוצמתי במיוחד. "הייתי בטוח שהנפילה היתה במרכז היישוב, אבל כשהשכמתי בבוקר לתפילה, ראיתי שהטיל לא נפל בתוך המושב". חמו מתפלל שחרית, ויוצא לשטח, כדי לעבד את מטע עצי האבוקדו שלו. כבר בדרך הוא מבחין שמשהו אינו כשורה.
ענפים ועלים רבים נראו על הקרקע, בין העצים, למרות שימים אלה אינם תקופה של נשירה. "התחלתי לחשוד, אבל קיוויתי שזה לא יקרה. חשבתי שאולי גנבים חדרו למטע, וגנבו את הפרי, ובדרך אגב השחיתו את העצים". ברם, ככל שהתקרב למטע, הבין שהפעם זה לא גנבים… במרכז המטע הגדול הוא מבחין בעשרות עצים שרופים, ומבין כבר שהטיל נפל בתוך המטע.
"אני מבטיח לא להישבר"
שי פוסע כמה פסיעות נוספות, עובר עוד שורת עצים, ועוד אחת, והנה הבור הגדול שפער הטיל בלב-ליבו של המטע. הפלא היה שהטיל היה כה גדול, שהוא חדר כולו לאדמה, ואי אפשר היה לראותו מבצבץ מעל הבור, כפי שקורה בדרך כלל בטילים העזתיים. ליבו נצבט בקרבו, אבל אז הוא נעמד חזק על הקרקע, מיישיר עיניים כלפי מעלה, ואומר בקול לא-לו:
"הקדוש ברוך הוא, אני מבטיח לך שלא אשבֵר, אלא אעמוד בנסיון הקשה שהבאת עליי! אף אחד לא יצליח לקחת ממני את ההחלטה לשמור את שנת השמיטה, למרות כל הקשיים שחלפו עלינו לאחרונה, ועל-אף הטיל הזה שיצריך אותי עכשיו להתעסק בעבודות קשות שלא צָפיתי אותם, כמו עקירת העצים. אני אוכיח לך, אבי שבשמים, שאעמוד בכל זה, בעזרתך!"…
וכאשר יצאנו השבוע עם שי חמו אל מטע האבוקדו, שחלקו נשרף, הוא היה נראה קורֵן, שמח ומאושָׁר, מאי-פעם. ועוד מעט תשמעו אלו בעיות ממתינות לו, עד שנת השמיטה…
מטעי האבוקדו שלו ממוקמים מערבית לישוב, קרוב יותר לחוף הים, ממנו פרצו כזכור המחבלים ב'צוק איתן' שביקשו להשתלט על קיבוץ 'זיקים' הסמוך. חמו לוקח אותנו ברכבו אל המטעים, וכאשר הגענו אל המקום בו נפל הטיל, ואנחנו רואים בעינינו את עשרות העצים השרופים, מתמלאות עיניו של החקלאי בדמעות חמות, אבל מהר מאוד הוא יודע להבהיר לנו שהוא אינו 'מצטער' על מה שקרה.
"הדמעות שלי ברגעים אלה פורצות בגלל תפילה שאני נושא לאלוקים, שיעזור לי לעמוד בנסיונות הקשים לקראת שנת השמיטה", הוא אומר, ומפרט באוזנינו את הבעיות שנערמו בדרכו כבר בפרוץ מגפת הקורונה. "כל חקלאי מתחיל יודע", הוא אומר, "שאם אין לך כוח-אדם – במיוחד כשמדובר במטעי-פרי, ועל אחת כמה וכמה בעצי האבוקדו – לא תוכל להמשיך לעבוד.
"הרי לא צריך להיות חקלאי כדי לדעת שמיד בפרוץ המגפה נסגרו השערים מעזה, בשל החשש להדבקה המונית, וכשהגענו אשתקד לעונת הקטיף, לא הצלחנו להשיג כוח-אדם. עמדנו ממש בחוסר-אונים, ובקושי השגנו פה-ושם מתנדבים שבאו לעבוד, אבל כל אחד מבין שמתנדבים עובדים כמו מתנדבים… במיוחד כאשר הם אינם בקיאים במלאכת הקטיף".
איזו אמונה!
"רוב הפרי נשאר, אפוא, על העצים ולא יכולנו למכרו גם בחצי מחיר. ההפסדים היו ענקיים, וגם אז עדיין לא ידענו לאן אנחנו הולכים מכאן. היינו בטוחים שכאשר המגפה תדעך, נצליח עוד להשיג איכשהו את הקטיף, אלא שבדיוק אז הגיע המתח בעוטף עזה לשיאו, עוד לפני תחילת המבצע, ושוב נסגרו השערים מעזה, ואי אפשר היה להשיג עובדים.
"גם אם אעמוד איתך כאן, במטע, במשך שעות מרובות, לא אצליח לתאר את הקשיים העומדים לפנינו", אומר ר' שי, תוך שהוא מדגיש שוב ושוב ש"יהיו הקשיים ככל שיהיו, אינני מתכוון לסגת מהחלטתי לשמור את שמיטת תשפ"ב, ולו יהיה זה במחיר אסטרונומי; אני בטוח שהאלוקים יהיה בעזרי!".
אה, איזה מלים! איזו אמונה! ובכל זאת, כאשר חמו מתחיל לתאר את הקשיים, אי אפשר שלא להשתתף איתו במה שעובר עליו. "הנה רק דוגמא קטנה", הוא אומר; "לפני שמיטה צריכים לזבל את הקרקע, ולשם כך אני זקוק לכוח-אדם, האמור להסתכם בעשרות עובדים. בשנים רגילות אין בעיה לגייס את העובדים, אבל הפעם, כשהמתח הבטחוני עדיין מרחף באוויר, זה כמעט בלתי אפשרי".
חמו עומד אתנו ליד הבור הגדול שנפער בנפילת הטיל, מצביע על עשרות העצים השרופים, ואומר:"אם אצרף לכל זה גם את הפרויקט של עקירת העצים, וכל זה צריך להיעשות לפני שנת השמיטה, הרי מדובר ממש במשימה שאי אפשר לבצע". גם לאחר העקירה, צריכים להכין את הקרקע, להכין את כל הפרטים לקראת שתילה מחודשת, ולכל זה מצטרפת גם מלאכת הזיבול.
"מה אתה מתכונן אפוא לעשות?" – שאלנו את ר' שי חמו. יש בתשובתו של החקלאי-המאמין הזה, משום דברי סניגוריה על כל העם היהודי. "צריך להיות עוור כדי לא לראות שהקב"ה מנסה אותנו בתקופה זו בניסיונות קשים, שלא התנסינו בעבר. אבל אנחנו נוכיח לו שנעמוד איתן בכל הניסיונות, ובעזרתו יתברך נצלח את כל המכשולים. מה שאני מתכונן לעשות הוא להשאיר את כל השטח מופקר לחלוטין.
"כמובן שנשקה ונחזיק את האדמה במידת היכולת, שלא תלך לאיבוד, אבל השטח עצמו, כולל העצים והפירות, יהיו בהפקר גמור. אם בשמיטות הקודמות קטפנו את הפרי ותרמנו אותו למוסדות ולגופי צדקה, עכשיו גם את זה לא נוכל לעשות". נאום שי חמו, במושב 'מבקיעים'. אם במבצע 'שומר החומות' ניסו לשמור על החומות, הרי במושב שבו ביקרנו השבוע – 'מבקיעים' את החומה, את חומת הניסיונות, בכל הכוח של גיבורי הכוח.
(מגזין 'קול ברמה', רמת אלחנן)