פסחים נט
מדוע פחד הדיבוק מהגאון מוילנא?
מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין
בגמרא במסכת מנחות (קי.) מובא 'אמר רבי יצחק כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". וכתב הטור (או"ח סי' א), כי טוב לומר את פרשת הקרבנות בכל יום, ולאחר אמירת פסוקי הקרבן, יש לומר "יהי רצון" שתתקבל אמירת הפסוקים כאילו הוקרב אותו קרבן. ופסק כך השולחן ערוך (שם ס"ה).
אמנם מסוגיות רבות בתלמוד עולה, כי גם מי שאמר בכוונה את פרשיות הקרבנות, לא נפטר בכך מחובת קרבנותיו, ולעתיד לבוא, כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, עליו להקריבם. אמירת פסוקי הקרבנות, היא כפרה לפי שעה, "כאילו הקריב", ובוודאי שאינו נפטר ממה שחייבתו התורה הקדושה (שו"ת "הר צבי", או"ח סי' א "בני יששכר" מאמרי ראש חודש מאמר ב' אות ח', שו"ת "תורה שלמה" סימן ק"כ, וע"ע "כמוצא שלל רב", פרשת צו).
במסכת שבת (יב:) מסופר על רבי ישמעאל בן אלישע, שבשבת אחת אירע שהטה את הנר בשוגג והוא רשם בפנקסו: "אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה". ולכאורה מדוע הוא לא הסתפק בקריאת פרשת חטאת שבתורה. ומביא בעל הישועות יעקב (או"ח סי' א) בשם קדמונים, שמאחר וכפרת החטאת נעשית גם על ידי אכילת הכהנים – "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (פסחים נט:), הרי שבאמירת פסוקי החטאת לא משיגים את אותה מעלה שבהקרבת קרבן זה. זו גם הסיבה, הוא מוסיף, שרבי ישמעאל התנדב "חטאת שמנה", כדי להדגיש את העדר האפשרות להשלים את חלקם של הכהנים באמירת פסוקים.
רבי יצחק שבדרון, בנו של המהרש"ם, מיישב שאלה זו באופן אחר (בהקדמה לשו"ת המהרש"ם ח"ב אות ל"ב). הרמב"ם (איסורי מזבח פ"א הל' א') אומר "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין שנאמר תמים יהיה לרצון זו מצות עשה". מעתה, ברור מאליו, כי למרות שאמירת פסוקי הקרבנות נחשבת כהקרבת הקרבנות, אך לעולם לא ניתן להגיע על ידי האמירה למעלת קיום המצווה בהידור בהקרבת קרבן גדול ושמן. וזהו שאמר רבי ישמעאל "אביא חטאת שמנה".
(מאורות)
הגר"ח מוואלוז'ין סיפר על דיבוק שנכנס בנער מנובהרדוק, ולא עזרו שום בקשות ואיומים, רק כשהזכירו את שמו של הגאון מוילנא, אמר הדבוק שממנו הוא אכן פוחד, כי למרות שהגאון לא מתעסק עם דברים בכגון זה [שנה קודם לכן נכנס דבוק בנערה בוילנא ורצו להביאה אל הגאון, ואמר הגאון אין לי עסק עמהם, והגיף את תריסי ביתו], דהיינו בשמות והשבעות, אבל אכילתו מרעישה עולמות יותר מהשבעותיהם של אחרים. והסביר ראש הישיבה הרה"ג ר' משולם דוד סולובייצ'יק (ישלח לו ה' רפואה שלמה במהרה) שהדברים מפורשים במסלת ישרים (פכ"ו): והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכו', והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח וכו'. ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים וכו'. עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.
(והגדת – פרשת במדבר)