סיפור נפלא מובא בספר 'לרומם', מאוצרותיו היקרים של הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א:
רבי עזריאל טאובר זצ"ל מגולל בספרו 'פרקי מחשבה' סיפור אישי שאירע לו בעצמו. היה זה כשרבי עזריאל חזר לארצות הברית לאחר שהעביר סמינר קרוב במדינה אחרת. בעיצומה של הטיסה אירעה תקלה טכנית והמטוס נאלץ לבצע נחיתת חרום במדינה שלישית בניגוד למתוכנן. מאחר שטיסת ההמשך היתה אמורה להתקיים רק למחרת, דאגה חברת התעופה לשכן את הנוסעים בבית מלון מקומי. כדי שהנוסעים לא יתמרמרו, שיכנה אותם חברת התעופה במלון מפואר בעל דירוג של חמישה כוכבים.
רבי עזריאל נכנס לחדר המטופח והמעוצב, וראה לפניו מסך רחב ידיים, שכיסה את רוב הקיר הקידמי. לידו הונח שלט משוכלל, עם סדרת מתגים שהובילו לכל תועבת העולם. למותר לציין, כי רבי עזריאל לא העלה על דעתו להפעיל את המכשיר המשוקץ. במקום זאת הוא התפלל ערבית, טעם משהו ופתח בלימוד הדף היומי כהרגלו.
טלטולי הדרך ונחיתת החרום התישו את רבי עזריאל, וכעבור זמן קצר הוא מצא את עצמו ישן על גבי הגמרא. כעבור מספר דקות התעורר רבי עזריאל בבהלה. בליבו עלו מחשבות נוגות: 'אם סבא שלי היה רואה אותי עכשיו הוא ודאי היה מתבייש בי. הרי גם הוא היה נוסע למרחקים לצורך מסחרו. למרות זאת הוא לא נתן לעצמו להירדם בלי ללמוד דף גמרא. כאשר הוא היה מגיע לפונדק לאחר יום מסחר מתיש ומייגע, הוא היה פותח את הגמרא ולומד בהתלהבות, בעיון נמרץ עם פלפול הלכה ועיון במפרשים. סבא היה לומד עד השעות הקטנות של הלילה ורק לאחר מכן פונה לישון. ואילו אני הקטן נרדם מיד על הגמרא ואינני מצליח ללמוד אפילו דף אחד!'
כעבור זמן מה התנער רבי עזריאל מהרהוריו ונמלך בדעתו: 'אין לי כל ספק שסבא דוקא היה שמח ומתגאה בי. סבא לא חי בדור כל כך שפל. לסבא לא היו נסיונות כפי שיש בדורנו. סבא לא נאלץ לישון מול מכשיר מפתה שיכול לפתוח בפניו את כל זוהמת העולם ברגע אחד.
אמנם אני לא לומד כמו סבא, אמנם נרדמתי על הגמרא, אבל נמנעתי מלהסתכל על מראות אסורים. הזכות הזו שקולה לפחות כמו לימוד בעיון עם פלפול ההלכה. סבא השיג את שלימותו ב'עשה טוב' כשלמד דף גמרא, ואני אשיג את שלימותי ב'סור מרע' כשאינני לוחץ על הכפתורים המובילים לכל מחוזות הטומאה שבעולם'.
בפני בני דורנו עומדות הזדמנויות שלא היו בדורות הקודמים. בדורנו העני הקב"ה לא חוקר ולא בודק אלא חוטף כל מצוה וכל מעשה טוב כמוצא שלל רב. כל מצוה הכי קטנה שאנו מקיימים עולה עד כסא הכבוד וגורמת נחת רוח עצומה לבורא העולם.
רבי חיים ויטאל זצ"ל כותב בספר 'שער הגלגולים' דברים נוראים ששמע מפי רבו האר"י ז"ל וזו לשונו: 'פעם אחת שאלתי למורי ז"ל, איך היה אומר לי שנפשי היתה כל כך מעולה כנזכר לעיל. והרי הקטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד שאין אני מגיע לעקבו. ואמר לי, דע לך כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול ככמה מצוות גדולות שבדורות אחרים. כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מה שאין כן בדורות ראשונים. ואילו הייתי בדורות הראשונים, היו מעשי וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים ראשונים. וזהו שאמרו חז"ל על נח: 'תמים היה בדרתיו', ואילו היו בדורו צדיקים היה יותר צדיק. ולכן שלא אצטער על זה כלל, כי בלי ספק יש לנפשי מעלה גדולה על כמה צדיקים ראשונים מזמן תנאים ואמוראים' (שער הגלגולים ש"ח).
על פניו נראה, שכאשר אדם מבני דורנו עולה לשמים לאחר מאה ועשרים שנותיו, הוא מתבייש לעמוד ליד הצדיקים המופלגים שחיו בדורות הקודמים. איך בן דורנו יכול לעמוד במחיצת רבי עקיבא איגר או במחיצת הגאון מוילנא, הרי הוא מרגיש כמו יתוש ליד דמותם האדירה.
אולם רבי שמשון פינקוס זצ"ל היה אומר: 'כשאני אעלה לשמים אומר לרבי עקיבא איגר, אמנם אני חשוב כמו יתוש לידך, אבל בזמנך לא היו קניונים כפי שיש היום, בזמנך לא היו תחנות מרכזיות כפי שיש היום, בזמנך לא היה רחוב דיזינגוף בתל אביב כפי שיש היום, בזמנך לא היו כל הנסיונות שישנם היום. לכן כל מצוה קטנה ופגומה שאני הקטן קיימתי בדורי, שווה כמו מצוה כלילת המעלות שנעשתה בדורות הקודמים'.
(לרומם – פרשת קדושים)