עמוד היומי עם גישמאק: ואשתו ממיא דבי באני
בסוגייתנו מסופר, כי רבי זירא ביקש לעלות לארץ ישראל, והוא הלך אל רב יהודה רבו כדי להתבשם מאמרותיו טרם פרידתם. אותה שעה, ישב רב יהודה בבית המרחץ והנחה את שמשיו בהוראות בריאותיות. אחת מהן היא, כי על הרוחץ במרחץ לשתות ממי הרחצה, והגמרא מסבירה, כי מי שלא יעשה כן, הרי הוא דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים. כלומר, מי הרחצה החמים, יחממו את קרביו ומעיו.
מאחר שבית מרחץ הוא מקום שאסור לדבר בו בדברי תורה, יש לברר, אם מותר לשתות שם. הנה, ה"משנה ברורה" (סי' פ"ד ס"ק ו') מתריע באותם "השותין בבית המרחץ… שלא כדין עושין, דהרי שם אסור אפילו ההרהור, ואינו אנוס לשתיה זו. כיצד, איפוא, שתה רב יהודה.
על נידון זה עמד המהר"י עמדין זצ"ל בהגהותיו, אשר מדגיש בד בבד, כי אין כוונת רב יהודה שיש לשתות ממי הרחצה עצמם, שהרי שתיה זו אסורה משום "בל תשקצו", אלא כוונתו לשתיית מים שהוחמו לרחצה. בנוגע לנידונינו הוא מביא את ההלכה שנלמדה לא מכבר במסכת ברכות (מו/א), כי השותה מים לצמאו, מברך "שהכל". הגמרא מדייקת מן הדברים, כי בשונה מיתר משקים, שעל השותה לברך גם אם אינו צמא, הרי שהשותה מים אינו מברך אלא אם מטרתו היא להרוות את צמאונו, וכגון, השותה מים כדי לשחרר מאכל שנתקע בגרונו, אינו מברך, וכן נפסק להלכה ("שולחן ערוך" או"ח סי' ר"ב סעי' ז'). סרה תמיהתנו מאליה – אין כל צורך לברך על שתיית המים עליה נסובה הנחייתו של רב יהודה, זו אינה שתייה לצמאון.
היש לברך על שתיית מי מעיינות?
נידון מעניין קיים בספרי האחרונים לגבי שתיית מי מעיינות ברוכי מינרלים שונים, לצורכי בריאות. אמנם, בגמרא (ברכות שם) מבואר, כי אין לברך על שתיית מים שלא לצורך הרוויית צימאון, אולם, יש מהאחרונים שטענו, כי יש לחלק בין שתיית מים לבריאות לבין שתיית מים לשחרור מאכל מן הגרון. השותה מים לבריאות נהנה מגוף המים הנבלעים בגופו ומבריאים אותו, לא כן השותה מים לצורך חילוץ מאכל, אינו נהנה מגוף המים, אלא מתוצאתם, לדידו, אם ניתן היה לבצע זאת באמצעות מקל, היה עושה זאת (עיי' "תהלה לדוד" על השו"ע שם).
אולם, ככל הנראה לא עמדה לנגד עיניהם הלכה מפורשת בירושלמי, ואשר נפסקה גם להלכה ("משנה ברורה" ס"ק מ"ב ועיי"ש בשער הציון ל"ו), כי על שתיית מים לצורכי בריאות – אין מברכים.
ראוי לציין, כי מדברי בעל ה"אגלי טל" (אופה י"ח ס"ק י"ב) עולה, כי השותה מים חמים כדי ליהנות מחומם, חייב לברך, שאינו שונה מן השותה משקה שיש בו טעם שלא לצומאו.
(מאורות הדף היומי)
מקור הדין של 'השותה מים לצמאו' הוא במשנה בברכות (מד.) 'השותה מים לצמאו, מברך שהכל נהיה בדברו. ר' טרפון אומר, בורא נפשות רבות וחסרונן'.
הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א אומר ווארט מהצדיק באבא סאלי זצ"ל בהסבר לדברים אלו: 'השותה מים'- מי שלומד תורה, שנמשלה למים, 'לצמאו' – והוא מרגיש הא… הא… צימאון אדיר לתורה,
'מברך' – יש לו כוח מיוחד לברך, 'שהכל נהיה בדברו' – וכל מה שיברך – יתקיים!
רבי טרפון אומר עוד יותר מזה – מי שלומד תורה באופן כזה של צימאון, הרי הוא יכול להחיות מתים! – 'בורא נפשות רבות וחסרונן'— כך השיב ה'באבא סאלי' ליהודי, ששאל אותו על כח ברכותיו המתקיימות.
המעניין הוא, מוסיף הגאון רבי יצחק זילברשטיין, שאת הווארט הזה אומרים שני גדולי עולם נוספים, הרב הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע והגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל.
ומוסיף הרב זילברשטיין, כשיהודי ניגש ללמוד תורה, והוא יודע שמכל תיבה ותיבה הוא מקבל דביקות כזו בקדוש ברוך הוא, עד שניתנים בידו כוחות לשדד מערכות ולברך ברכות – הוא ימצא עד מהרה את המתיקות והערבות שבלימוד התורה הקדושה.
אם נחשוב באותם רגעים קשים, שהיצר אורב לנו, כי בלימוד אנו מתקרב אל בורא העולמים, 'שהכל נהיה בדברו' – שכל הברכות מתקיימות, "רצון יראיו יעשה", אז נראה כמה התורה הופכת להיות מתוקה, ונלמד באהבה, עד שיבוא יום והקושי שלנו יהיה להתנתק ממנה.
(מרוה לצמא)